הבלוג של פול

ליאור אפל מטפל בשסתום

התמונה למעלה צולמה לאחר מבצע מיוחד שבו חדר כתבנו לתוך צוללת שעגנה בבסיס סודי של חיל הים. כתבנו פגש את ליאור אפל, אחד החיילים שמשרת בצוללת החדישה שסיפר לו על אופי השירות בה:

"לא היה קל להתרגל לשירות בתוך הצוללת" סיפר ליאור אפל. "היציאות לא משהו ובצוללת צפוף מאוד. אני זוכר שבתחילת השירות היה לי קשה במיוחד עם העובדה שאין בחורות בצוללת. היה לי מוזר להיות מוקף כל הזמן רק בבנים, צינורות, ושסתומים. אני זוכר ששנאתי את זה בהתחלה אבל לאחר תקופה פגשתי את תומר שהיה אחראי על תחזוק הצינורות שבצוללת. תומר לימד אותי איך לטפל בצינור וכיצד יש לתחזק שסתום במקרה שיש בכך צורך. היום אני בהחלט יכול להגיד לי שתומר הוריש לי את אהבתו לצינורות וכעת כשאנחנו באזרחות אנחנו עדיין נפגשים ומעלים זכרונות מהעבר.

בתמונה ניתן לראות את ליאור אפל מטפל בשסתום האהוב עליו.

הדר גן-אל המלכה של ברגר-קינג

הדר גן אל המלכה האמיתית של ברגר קינג נצפתה קונה שתי ארוחות במחיר אחת בסניף ברגר-קינג בקניון רמת-אביב. החברים שהיו בסביבה מספרים שהדר לא התפשרה על אוכל סיני או סנדוויץ בארומה וסחפה אחריה את כולם כדי לנצל את המבצע. אפילו העובדה שהספרייט אזל לא העיבה על השמחה.

בעקבות הפניות הרבות למערכת, הכתר שהדר נגעה בו בראשה יוצא למכירה פומבית ביום שלישי הבא מיד לאחר המבחן ביסודות. המחיר ההתחלתי הוא 10,000 ש"ח (מוצמדים למדד ידוע)

Frank Guy Earl West

הפוסט הזה מוקדש לפרנק ווסט, אדם יקר לליבי.

את פרנק ווסט הכרתי בערב שישי אחד בהוסטל בכפר מקסים בשם סנטה-קרוז שנושק לאגם אטיטלן שבגואטמלה. הערב הזה היה קסום עבורי, מין מסיבת תחפושות מטורפת ללא גבולות שבה רקדנו והשתכרנו לתוך הלילה. בין כל אותם אורחי ועובדי המלון שהשתתפו במסיבה היו גם מספר מבוגרים אמריקאים הזויים וביניהם היה גם פרנק. פרנק משך מיד את תשומת ליבי בשל העובדה שהוא לבש ציציות מתחת לחולצה הצבעונית שלו. באותו הערב לא דיברנו אבל זכור לי שהכוסות שהחזקנו בידינו נקשו זו בזו מספר פעמים לא מועט בטרם פרשנו למיטותינו.

למחרת בערב לאחר שההוסטל התרוקן מהתפוסה המלאה שהיתה בו ליל אמש, פגשתי שוב את פרנק במסעדת ההוסטל ושוחחנו כשמוסיקה רגועה ברקע. כשפרנק שמע שאני מישראל הוא ממש התרגש. התעקש להזמין אותי למשקה, שאל על העיניניים בארץ ושוחח איתי רבות על ישראל.

מסתבר שהוא יהודי, חי ועבד במשך כל חייו בארצות הברית ועתה כשהוא מקבל כספים מהביטוח הלאומי האמריקאי הוא בחר להעתיק את חייו מהרעש וההמולה שבארצות הברית לשלווה והפשטות של גואטמלה. כאשר ראה את אגם אטיטילן שגדותיו מוקפות בהרי געש מחודדים וכפרים קטנים ושלווים, מיד ידע שכאן הוא רוצה לחיות. הוא סיפר לי שהוא מחפש לקנות כאן בית גדול עם עוד מספר חברים והם כרגע גרים בבית זמני עד שימצאו את מבוקשם, בית על גדת האגם.

כששוחחנו על עתידה הנראה-בעין של ישראל פרנק נראה מודאג. סיפרתי לו על השירות הצבאי ועל הלך הרוחות בישראל בנוגע לפלשתינאים, הסורים והאיראנים. סיפרתי לו שאני משרת במערך המילואים של צה"ל והוא התעקש לברך אותי. כך עמד לצדי אדם חייכן שעל פניו וזקנו האפור ניכרו השנים הרבות בחייו וההרפתקאות שצבר. פניו עטו מעטה של רצינות שהיה כה מוזר אחרי שעות שביליתי לצד פניו המחייכים. הוא הניח את ידו הכבדה על ראשי, עצם את עיניו וברך אותי בשצף של מלמולים שלא הבנתי. כשפתח את עיניו ראיתי שדמעות של התרגשות הציפו את עיניו. הוא ניגב את העינים עם שרוול של חולצתו הצבעונית והציציות שמתחת לחולצה בצבצו להן שוב.

לאחר עוד יום של שהייה בהוסטל המשכתי בטיול שלי, לא לפני שנפרדו זה מזה והחלפנו אימיילים. מסתבר שפרנק מצייר והבטחתי לשלוח לו מספר תמונות שצילמתי שמצאו חן בעיניו כדי שיוכל לצייר העתק שלהן.

עוד בהמשך הטיול וגם לאחר ששבתי לישראל שמרנו על קשר מדי פעם, התעניינו זה בשלומו של זה. המכתבים של פרנק תמיד היו מלווים בתחושה של אושר כנה. נראה היה שפרנק מצא את המקום המושלם עבורו כדי להזדקן בו ולהיות מאושר בין אנשים וסביבה שכה אהב.

במוצ"ש האחרון קיבלתי אימייל מאשתו של פרנק, בברלי. ניסיתי לתרגם אותו כאן:

שלום לכולם! לאלו מכם שלא יודעים, פרנק נפטר ביום רביעי בלילה. הוא צעד הביתה ממסיבת האומנות השבועית שהוא אירח בכפר הסמוך (צעידה שהוא עשה לפחות 100 פעמים) והחל להרגיש כאבים מאסיבים בלבו. מצבו הדרדר במשך שעתיים עד שהוא לבסוף קרס ונפטר. לא היו רופא או סירת חירום בסביבה, נסיונות ההחייאה לא היו אפקטיבים. אני מאמינה בכל ליבי שלא היה עוד מה לעשות כדי להציל אל חייו. כל תושבי הכפר שבו חיינו במשך שמונת החודשים האחרונים הופיעו פתאום. זה היה מחזה מדהים. הוא נקבר על ראש גבעה שממנה אפשר להשקיף על כל האגם. הוא היה אוהב את זה, הוא היה רוצה לצייר את הנוף הזה.

רציתי שכולכם תדעו עד כמה שהיתה לכם משמעות בחייו, ושהוא העריך את מערכות היחסים שלו עם כל מי שפגש. גם אלו מכם שלא פגשתי בעצמי, דעו לכם שפרנק היה שב הביתה ומספר לי על כל אחד מכם כך שאני מרגישה שאני מכירה כל אחד מכם באופן אישי.

אהבה ושלום לכולם

בברלי ווסט

ביום שישי האחרון פגשתי סופסוף את אורן התימני. לשמחת כולנו או אולי לצערנו הוא לא חלה בשפעת העופות. מה שכן, הנוצות שיש לו על הראש המשיכו בצמיחתן והראסטות שלו נראות סוף הדרך. נפגשנו אצל פטוש ביום שישי לפני כניסת שבת, בדיוק כמו שהיינו עושים פעם לפני שבקי נפטר ועברנו לבני-דרור.

פשוט עבר ניתוח בברך ביום שלישי האחרון. ניתוח מהסוג שהיינו קוראים עליו פעם בעיתון בהקשר של גדי ברומר ומחזיקים אצבעות שהברך תחזור להיות כפי שהיתה. הניתוח עבר בהצלחה על פי מה שהרופאים אומרים אבל אתה יודע איך זה, רק בעוד מספר חודשים הוא יוכל לבחון את הברך שלו. בינתים הוא מסתובב על קביים וחולם על סנובורד ותוך כדי מתפנק אצל ההורים.

פטוש הפציץ לאחרונה עם בחורות ואני מתקשה לעמוד בקצב שלו בלשון המעטה. זה נשמע מוזר להגיד וזאת שיחה אחרת לגמרי (רצוי על וויסקי שתמיד מחכה כאן למקרה שתפתיע) אבל נראה לי שפטוש ואני התחלפנו בתפקידים בכל מיני ניואנסים בכל מה שקשור בבחורות. אם פעם הייתי מבסוט על האופציה לנצל את היעדרותו מתל-אביב בשביל לפתוח עליו פער, אז היום זה לא ממש מזיז לי.

האוניברסיטה מלאה בבחורות איכותיות ואני ממש נהנה שם. אני די מפריע במהלך השיעורים ככה שכבר מכירים אותי לאט לאט. האחת עוד לא נמצאה אבל היא תגיע ואני אהיה שם בשבילה. הרבה אנשים שואלים אותי למה בחרתי ללמוד מקצוע נוראי כמו ראיית חשבון ואני מסביר שאני בכלל באתי לאוניברסיטה בשביל להתחתן…

אני חוזר רגע ליום שישי ביעבץ. כמו תמיד גם הפעם אסתר הוציאה לנו קוסקוס. נשארו בערך 10 דקות לכניסת שבת ואנחנו השתדלנו להכניס כמה שיותר כפות לפה. בסוף הרמנו ידיים, הצלחת היתה עצומה והיינו חייבים לזוז כל אחד מסיבותיו: שחר נזכר שתום מחכה לו באוטו כבר 10 דקות, מתן ואני כי שבת אוטוטו נכנסה ופחדנו להיתקע עם האוטו ביעבץ.

התחלתי להיכנס לסמסטר הזה כמו שצריך. הלימודים לא כל כך קשים אבל דורשים לשבת ולתרגל וקשה לי לאחרונה להיכנס למוד הנכון בשביל לימודים. שמתי לב שכשאני לא בלחץ של דברים אז אני מורח את הזמן ולא יעיל, אז החלטתי להעמיס על עצמי בתקופה הקרובה יותר עבודה ופרויקטים. מתחשק לי לי לנסוע בקיץ לספרד ואני עובד על זה מבחינה כספית. קח בחשבון שספרד לא כל כך רחוקה מאנגליה אבל בינתים אלוהים גדול.

בימי שני אין לי לימודים אז אני משתדל לעבוד עם מתן בימי שני ואם מסתדר אז גם בשישי. זה דורש ממני לשבת ולסיים את שיעורי הבית במהלך השבת וזה מבאס אבל אתה מכיר אותי בקטעים של משמעת. לשמחתי היו היום שמיים אפורים כך שלא התפתתי ללכת לים (יש משהו בעייתי בלהגיד את המילים "לשמחתי" ו-"שמיים אפורים" במשפט אחד. תשתדל תזכור את זה, בייחוד עכשיו כשאתה באנגליה). בכל מקרה, התעוררתי היום ב-8:00 בבוקר בשביל להספיק ללמוד עד הצהרים ואז ללכת לים, אבל כשראיתי את השמיים הבנתי שאין לי לאן למהר וחזרתי למיטה…

לא מזמן בנינו פרגולה חדשה אצל מתן בחצר במקום הישנה. זאת אמורה להיות פרגולה באמת יוצאת דופן. הגג שלה יהיה דק בפני עצמו והם ירחיבו את החלון שבקומה למעלה לדלת בכדי להגיע לדק. לאט לאט אני מתחיל לחשוב שיש איזו קרחת יער איפשהו בפינלנד עם שלט קטן שמודיע שניתן למצוא את כל העצים שפעם היו שם ברחוב המרגנית 17.

האתר שלי מפציץ בזמן האחרון. אני יודע שאני צריך להיכנס לעוד נישות אבל בינתים אין לי את הדרייב / אנרגיות וזה חבל. בחודש האחרון בקרו אצלי באתר למעלה מ- 4300 גולשים והוא מכניס כסף לא רע ביחס לנישה המצומצמת שלו. בכל רגע שאני לא מרחיב את עסקי באינטרנט אני מפסיד "כסף ללא עבודה" בעתיד.

הנה הלינק, אם תרצה לראות: אתר דק פרגולה.

ביום העצמאות האחרון ישבנו בדירה של פטוש ועשינו על האש. שחר דאג לבשר וקנה להפתענו אחלה סטייקים וקבבים בקיבוץ. אנחנו בנינו על כנפים סוג ב' של תנובה עם תוספת של נוצות אבל כנראה שהחוויות של התיכון יישארו בתיכון וטוב שכך. היינו שחר ותום, אפי ועינת, מתן וחבר שלו מהעבודה, טלי, פטוש ואני. אורית נשארה לעשות "על האש" עם המשפחה שלה ולעינבל לא היה חשק לבוא (סיפור אחר). אחרי שכולם חזרו הביתה אני ופטוש נסענו לאזור פלורנטין. היו שם ערמות וערמות של אנשים ברמה שכבר לא היה כיף, אז פשוט קנינו בירות והסתובבנו עד שנכנסנו לאיזה בר.

זהו, שייקה… נגמר לי הכוח… עדכונים בהמשך.

אני מודה באשמה. גם אני לא ציפיתי שעוגת שוקולד פשוטה תסב לי כל-כך הרבה אושר. אפילו כאשר יעל מניה אמרה לי ש-"אתה בר-מזל" וש-"איזה כיף לך שאמא שלי מכינה לך את עוגת השוקולד שלה", לא חשבתי שהעוגה כזו טעימה.

למשפחת מניה יש כשרון ורסטילי: נקניקים, שמלות, עוגות ומה עוד…

לכל מי שרוצה פרוסה אני ממליץ להזדרז ולהגיע לביקור לפני שכבר לא ישאר…

יש מבחן פסיכולוגי שבו מראים למטופל תמונה של "לפני" ותמונה של "אחרי" והוא צריך לספר מה קרה בין שתי התמונות. אז לרגל יום-העצמאות ה-61 של מדינת ישראל המצאתי גרסה חדשה למבחן ברוח החג:

ראשית התמונות ולאחר מכן החידה:

לפני: 384 בקבוקי גולדסטאר

אחרי: 44 בקבוקי גולדסטאר

כולם מוזמנים לפתור את החידה ולנחש מה קרה ל-340 בקבוקי הגולדסטאר שנעלמו מהחדר שלי במהלך יום-העצמאות …

חוש-חש הבלש

הסיפור הזה מתחיל בטיול רגלי שלי ושל קארין (חברה מטיול אחר) ברחובות תל אביב. ההליכה הובילה אותנו לעבר שכונת נוה צדק, כאשר ממש בכניסה לשכונה צד את עיניי משהו קטן ושחור ששכב על המדרכה. התכופפתי להרים את המשהו הזה ולשמחתי גיליתי שזה לא היה תימני, אלא דיסק-און-קי 2G.

שמח וטוב-לב על המציאה ה-"שווה", לא יכולתי שלא להתבאס עבור מי שאיבד אותה. בעודי מעכל את פרטי המקרה ותוהה באשר לפלאים שאמצא בתוכו מאוחר יותר, קארין המשיכה לספר לי משהו, ואני מודה שהיא דיברה לעצמה כי הראש שלי היה בכלל במקום אחר. זאת הזדמנות פז להיות "חוש-חש הבלש" מיד ידעתי, וניסיתי לחשוב מה חוש-חש היה עושה בסיטואציה כזו.

בשכונת נוה צדק יש את הקסם הזה שיש רק בה. כשאני מתהלך בסמטאות שלה אני מרגיש כאילו שאני בכלל בחו"ל. הבתים הנמוכים המקושטים בדברי אומנות, חלונות הראווה המעוצבים, הגלריות והגלידריות, הזוגות שיושבים בפאבים הרומנטים ולעומתם הזוגות שמטיילים יד ביד לאורך הסימטאות, כל אלה חוברים יחד לשקט הכל כך ייחודי לשכונה. לי זה תמיד עושה להרגיש כמו תייר וכך אני זוכה להתרשם ולהתפעל מפרטים שרק תיירים מתרשמים מהם ושכנראה במצב אחר לא הייתי שם אליהם לב.

אולי זה המקום להודות שאני לא ממש מכיר את נוה צדק אלא לרוב פשוט מתהלך הלוך-חזור ברחוב שבזי, קודם יורד בירידה ואחר כך עולה בעליה. תמיד-תמיד אני עוצר לרגע בחצר של מרכז סוזן דלל כדי לספוג קצת ריח של תרבות… הפעם ניצלתי את החצר המוארת בצהוב בכדי לתכנן את צעדי הבאים בפתרון תעלומת "הדיסק האבוד".

אם חוש-חש היה מוצא דיסק-און-קי הוא בוודאי היה נוקט במשנה זהירות. לעולם אי אפשר לדעת איזה מידע נמצא עליו ומי עוד מחפש אותו ממש ברגעים אלה. הייתי חייב להתעשת במהירות. בתנועה חטופה וזריזה הכנסתי את הדיסק-און-קי לכיס הקדמי בג'ינס, כיסיתי עם הארנק והמשכתי לצעוד בשלווה כאילו הכל כרגיל, מתאמץ להסתיר את הסערה שבראשי. אני וקארין המשכנו לטייל ברוגע ולפטפט כמו עוד זוג ידידים, אך אני הייתי ער לסביבה והקפדתי לשים לב שאף אחד לא עוקב אחרינו. לשמחתי הצלחנו לבחור בנתיבים ריקים מאדם ולהיאבד בסמטאותיה מלאות הקסם של נוה צדק.

חצי שעה מאוחר יותר הסתיים הטיול עם קארין מתחת לבית שלה – בדיוק במקום שבו הוא היה אמור להסתיים. במהלך ההליכה לבית של קארין המשכתי להיזהר ולהביט לאחור מדי פעם, אך לא בצורה ברורה מדי בכדי לא לעורר חשד. הסקרנות בנוגע להמשך החקירה ניקרה בראשי איך היה עלי להתאפק ולהישאר קר-רוח, בדיוק כמו חוש-חש.

נזכרתי שפעם באחד הפרקים חוש-חש גילה שעוקבים אחריו אנשים רעים ומסוכנים. חוש-חש לא הצליח להיפטר מהם ולכן הקפיד להיות במקומות ציבוריים שבהם האנשים הרעים חששו לנקוט נגדו בפעולה. החלטתי שלא להסתמך על כך שבאמת אף אחד לא עקב אחרי, מכאן והלאה לשהות רק במקומות הומי אדם.

הדרך לרחוב דיזינגוף היתה קצרה ועברה בבטחה יחסית. היה נדמה לי ששמעתי קולות חשודים מאחור אך אלה התבררו כזוג חתולים אפורים בפח אשפה ירוק שרבו על פרוסת פסטרמה.

ברחוב דיזינגוף תפסתי קו 5 בחזרה הביתה. עליתי על האוטובוס ותפסתי מקום יחיד שהתפנה בשניה בו עליתי לאוטובוס. שמחתי על כך שקו 5 שבדרך כלל כה עמוס היה פנוי יחסית. תכננתי את המשך מהלכי והנחתי את היד על פתח הכיס שבו שכב הדיסק-און-קי במשנה זהירות. נותר לי להתמודד רק עם עוד בעיה אחת בטרם אגיע הביתה, הדרך מהתחנת האוטובוס עד לדירה שלי..

הכי אני אוהב בקו 5 זה שהוא עוצר בתחנה ממש מתחת לבית שלי. ידעתי שכשארד מהאוטובוס יפרידו ביני לבין ביתי פחות מ-15 מטרים. דלתות האוטובוס נפתחו בחריקה אופיינית ואני קפצתי החוצה כשידי הימנית מגינה על הכיס ותוכנו, וידי השמאלית כבר אוחזת במפתח לדירה בכדי לא להתעכב ליד הדלת. למזלי גם הפעם הרחוב היה ריק מאדם, התגנבתי בזריזות לתוך חדר המדרגות ועליתי קומה אחת. המפתח לא עשה לי בעיות הפעם ובירכתי את מזלי הטוב, נכנסתי הביתה ונעלתי את הדלת.

החלק הפשוט של משימת הבילוש היה מאחורי ועתה נותר לי להתמקד בחלק העיקרי אך המסובך, ולגלות מי הוא בעליו של הדיסק-און-קי. לחצתי על הקומקום בו בזמן שהתפללתי שאמצא בתוכו מידע שימושי שיקל עלי באיתור הבעלים. לצערי בקומקום היו רק מים.

2 דקות מאוחר יותר נכנסתי לחדר כשבידי כוס קפה וסגרתי את הדלת מאחורי. זה עלול להיות לילה ארוך ואזדקק לקפה הזה. הכנסתי את הדיסק-און-קי למחשב ופתחתי אותו. בתוך הדיסק גיליתי קבצים רבים של ניהול חשבונות. למזלי בחרתי ללמוד את המקצוע הנכון לצורך התמודדות עם מצבים מהסוג הזה. בניגוד לאדם הסביר שהיה נתקף ככל הנראה בפאניקה, דחייה ובלבול, ובוודאי משליך את הדיסק לאשפה בתחושת חוסר אונים להתמודד עם דברים כמו דוחות חשבונאיים, אני הרגשתי תחושת הקלה ועיינתי בקבצים.

שום כותרת באף מסמך לא רמזה על זהות הבעלים של הדיסק האבוד אך גיליתי שמדובר בקבצי הנהלת חשבונות של בר או מסעדה. הגעתי למבוי סתום. הייתי חייב למצוא קצה של חוט שיקדם אותי קדימה, אך כזה לא מצאתי. הבנתי שמשהו בוודאי ברח לי מתחת לאף והתחלתי לחזור על התהליך של הנבירה בקבצים. קצה החוט המיוחל שחיפשתי הופיע בין הקבצים לאחר שעברתי עליהם פעם נוספת (שלישית במספר) בדמותו של מסמך "ניהול משכורות" שבו מצאתי רשימה של שמות עובדי המקום.

ידעתי שאין מנוס מאשר להשתמש בכלי הבילוש העדכני ביותר שעומד לרשות בלשים מתחילים בימינו, הלוא הוא Facebook. התחלתי במלאכת איתור עובדי המקום, ולאט לאט מצאתי אותם, קישרתי ביניהם וקיבלתי תמונה ברורה יותר של הסיפור. החלטתי לעשות הצלבת מידע ושלחתי מספר הודעות למספר שמות שהופיעו בקובץ ניהול המשכורות.

המזל שיחק לי, הקפה עוד לא הספיק להתקרר וכבר זכיתי למספר תשובות. התמונה התבהרה לחלוטין וגיליתי שהדיסק-און-קי שייך לבעליו של קפה הלל ברוטשילד (מספר 65 ליתר דיוק). פעם מזמן, הייתי שם אפילו בראיון עבודה, כך שזכרתי אפילו את פניו של הבעלים.

אם יש יתרון בלגור בבית שמט ליפול על הגבול שבין מרכז ודרום תל-אביב (יש שיגידו שכל קשר בין מיקום הבית שלי למרכז תל אביב מקרי בהחלט), זו העובדה שאני גר במרחק 2 דקות של הליכה תל אביבית משדרות רוטשילד. יצאתי מהבית בזהירות ושוב בדקתי שלא עוקבים אחרי. תוך 7-8 דקות כבר הייתי בקפה הלל. הבעלים של המקום לא היו שם אך מנהל המשמרת עבד  באותו הזמן.

סיפרתי לו רק את מה שהיה עליו לדעת והושטתי לו את הדיסק-און-קי. מנהל המשמרת הספציפי הזה ששמו יישאר חסוי (… אשר משתכר 31 ש"ח לשעה, שקל אחד יותר משאר מנהלי המשמרות והעובדים – זאת על פי נתוני קובץ המשכורות… חחח) הודה לי והציע לי אייס-קפה או משהו אחר לשתות אבל אני כבר התחפפתי משם…

"תודה לך שוב חוש-חש!" שמעתי את קולו קורא מאחורי בשנית ונעלמתי בחשכת הלילה…