הר הגעש בעיר לאון, ניקרגואה.
נכתב ב-3.11.2006:
לפני שלושה ימים עזבנו את האי אומטפה. לא היתה מעבורת אז תפסנו טרמפ עם ספינת דייגים/סוחרים. על הספינה היו ערמות של בננות, אבטיחים, דגנים וסחורות, ואני ומתן נזרקנו באמצע, איפה שהיה מקום.
מסביב השמש קפחה על האגם והיה כל כך חם בחוץ תחת קרניה. למזלנו הספינה היתה מקורה כך שהסיפון שמעלינו הגן עלינו מפני השמש כמו גם על ערמות של אבטיחונים ועוד פירות. אני ומתן ניסינו לתפוס תנוחה טובה על ספסלי העץ שלא היו נוחים במיוחד, ועובדי הספינה שרגילים לתנאים התבדחו ביניהם על חשבוננו, ובהנהונים עם ראשיהם הסכימו שנישען על ערמת האבטיחים.
זה היה זמן טוב לסיגריה, רוח בריזה נעימה נכנסה לספינה ושלפתי מהתיק שלי שתי בירות שקנינו שניה לפני העליה לספינה. משום מה בירה עושה לי טוב כשאני על סירות אז אני מתמיד…
יותר מאוחר שנכנסנו לשיגרת השיט, שמנו לב שכולם מסביבנו מנומנמים. מתן שמהרגע שעלינו לספינה פזל לעבר האבטיחונים בצורה חשודה החליט שזה הרגע המתאים לפלח אבטיח. הוא שלף את האולר שלו (אחד מתוך השלושה שתמיד עליו… פרנואיד) ובצע אבטיח קטן לשניים… לרוע מזלנו האבטיח היה ירוק מבפנים. הראיות נזרקו החוצה ובעוד הן צפות על שובל הקצף שנוצר מאחורינו במקום לשקוע, קיווינו שאף אחד לא שם לב.
כעבור 4 שעות בערך הגענו לגראנדה. עיר מקסימה, הניקיון בולט יחסית לשאר המקומות שהייתי בהם עד כה. אפשר לראות שהעיר יותר מודרנית ויותר מתויירת.
לאחר לילה בהוסטל גדול, מפוצץ בתיירים, תפסנו אוטובוס לכיוון לאון. מישהו המליץ לנו על משהו בלאון אבל אני כבר יודע בוודאות שאני עוד אשוב לגרנאדה.
נוסעים במיניבוס מגרנאדה לכיוון לאון. בדרך עוברים באזור מנגואה, בירתה של ניקרגואה. יש פקק גדול, כולם מצפצפים. פתאום הנהג שלנו סוטה הצידה ודופק למישהו את הכנף הקדמית. הנהג הפגוע מצפצף כדי שהנהג שלנו יעצור, אבל הוא ממשיך לנסוע כאילו כלום לא קרה.
מתחיל מרדף. לאחר כ- 7 דקות הנהג שלנו עוצר בצד, מאחוריו עוצר הנהג הפגוע. הנהג שלנו יוצא מהמיניבוס כדי לבדוק את הנזק כשפתאום נהגת שעוברת בנתיב השמאלי דורסת לו את כף הרגל. הוא צועק "אי!" והיא מביטה בו וממשיכה בנסיעה. כנראה שיש צדק בעולם, איזון בקוסמוס!
הגענו ללאון. עיר שוקקת חיים. מתן ואני מאוהבים בה מהרגע הראשון. ירדנו בשוק וכרגיל קופצים עלינו כולם, מבקשים נדבה, מציעים הסעה. אנחנו בסדר. מתן רואה מאצ'טה וכעבור זמן קצר אני משכנע אותו שהגיע הזמן לנסוע למוטל… בלי המאצ'טה.
אנחנו מעבירים את הלילה ולמחרת יוצאים בצהרים לעבר הר געש, לא גבוה כל כך. הקטע זה שהבעלים של ההוסטל הוא בחור צעיר מאוסטרליה והוא בנה מין גלשנים כאלה שאיתם יורדים את ההר.
כעבור נסיעה קצרה הגענו להר. המדריך מצוין והוא מסביר על הסביבה. אנחנו מטפסים למעלה. שניה לפני שגולשים במורד אנחנו יורדים למטה אל המכתש של ההר.
חום אימים, האויר מלא בריח של גופרית. ממש קשה לנשום, ויוצאים אדים מתוך חורים באדמה. אני שם את היד מעל וכמעט מקבל כוויה.
עולים בחזרה למעלה. מתן רוצה להתחרות בירידה. "סבבה!" אנחנו מוזנקים על ידי המדריך. הגלשן תופס תאוצה, מתן נשאר מאחור ואני פשוט עף במדרון. השיפוע נהיה תלול מרגע לרגע ואני תופס עוד ועוד מהירות.
פתאום הגלשן סוטה שמאלה. אין לי מושג איך לתקן את הסטיה ושניה אח"כ אני עף באויר ומתגלגל 20 מ' למטה. אני מתמלא בעפר אבל לא אכפת לי, העיקר לנצח. אני מביט למעלה ורואה את הגלשן מעלי. מעליו ממש רחוק נמצא מתן (מסתבר שגם הוא עף). אני זוחל בשיפוע התלול ומגיע אל הגלשן, עולה עליו וממשיך לרדת למטה. מנצח.
היה סוף הדרך! אחלה טיול, יש תחושה שהירידה עברה מהר מדי.
החברה למטה צוחקים כשאני מגיע. הם ראו את ההתהפכות שלי מלמטה. כעבור כמה דקות המדריך מגיע, מוציא בירות קרות. יושבים שותים ויאללה, בחזרה למוטל בטנדר הפתוח.
בערב, עשינו סיבוב בעיר. היא שוקקת חיים. הרבה צעירים מבלים ומטיילים ברחובות. משום מה כשאנחנו חוזרים למוטל שנינו גמורים מעייפות, אז חתכנו לישון.
למחרת, יום שישי שזה היום, מתן נסע בחזרה לחוף פופויו כדי לגלוש. אני מחזיק לו אצבעות שיספיק לפני כניסת השבת.