הבלוג של פול

הכל קרה נורא מהר… פחות מ- 24 שעות לפני פורים. הרעיון עלה לאויר עוד ביום העצמאות שעבר, אבל הרבה מאוד עראק נמזג בפאבים של תל אביב מאז, והרעיון כמעט נשכח מאחור. ובכל זאת, בשעת צהרים מאוחרת ביום ראשון, קיבלתי החלטה שאני הולך על זה. בלי זמן מיותר להתארגנויות התחלתי להסתובב בעיר ולחפש עראק (כמה שיותר בכמה שפחות), כוסות חד פעמיות ו….זהו. חברים טובים שמטעמי צניעות וחשש ממעורבות בפלילים ביקשו שלא אחשוף את שמם, דאגו לספק לנו עגלת טיב-טעם חדשה ששימשה כדוכן, ואנחנו מצדנו התחייבנו להשיבה באותו המצב בדיוק בחזרה לבעליה החוקיים.

אלה פרטי המבצע:

משימה: לעשות שמח!

רעיון מבצעי: לנצל את שכרותם של אזרחי תל אביב!

השיטה: לספק עראק להמונים!

התחבולה: שוט ב- 10 שקלים.

אויב: בליינים קמצנים שמתרעמים על המחיר.

כוחותינו: שלושה אחים מחופשים לשלושה ליצנים בתוספת שלט.

לוח זמנים: 21:00 עד אחרון הבקבוקים…

 

בשעה 21:00 עוד הספקנו להחליף ביננו כובעים ופאות, להדק שלייקס ולבצע הכנות אחרונות לפני שיצאנו לרחוב, מחוייכים וזוהרים.

הדרך לפלורנטין היתה צרופה במדרכות עקומות ושבורות. כשאיתמר דוחף את העגלה מאחור, יונתן ואני מכוונים מלפנים, התקדמו לעבר מסיבת הרחוב של פלורנטין. השעה  היתה עדיין מוקדמת, העיר עדיין שקטה ואנחנו מתרגשים ורוצים כבר להגיע, להתמקם, להתחיל… בדרך, מכוניות רבות עצרו להביט בשלט הנוצץ שהכנו "1 עארק ב- 10 שקל". עוברי אורח שנתקלו בנו, בחבורה ההזויה הזו שמסתובבת בתל אביב עם עגלת עראק ושלט זוהר, לא יכלו להפסיק לחייך ולצחוק. אנחנו התמלאנו באנרגיות וכבר התחלנו לשמוע את המוסיקה.

כשהגענו היתה פינת הרחובות פלורנטין ושדרות וושינגטון ריקה. המסיבה עדיין לא התחילה ואנחנו חיפשנו את המיקום המושלם לפתיחת העמדה שלנו. הגלגלים בראשי הסתובבו ותהיתי לאן יוביל הערב. שאלות רבות החלו לעלות בראשי: האם נצליח למכור? האם המשטרה תגרש אותנו?….

לשמחתי איתמר השתלט על העניינים והוביל אותנו לרחוב שמשמש כעורק ההגעה המרכזי למסיבה. תלינו את השלט על העגלה, פתחנו סטיקלייטים, מתחנו מחדש את השלייקס והתחלנו לרקוד ולהציע עראק לכל מי שהתקרב…

אט-אט המוסיקה התחזקה והרחוב החל להתמלא באנשים בתחפושות. שודדי-ים, מלכים, ג'וקרים, מלאכיות, חתולות, פנקיסטים, צבי נינג'ה, אלות רומיות ועוד ועוד הציפו את הרחוב.

לאחר התחלה מגמגמת קצב המכירות התגבר. נראה שהדוכן "תפס" והגעתי למצב שבו לא הספקתי להחזיר את הבקבוק לקירור בין מזיגה למזיגה. יונתן, או בשמו המסחרי "בעל הבית" התחיל לצבור ערמה רצינית של שטרות בפאוצ'-ג'יבלק-סטייל שלו, וכמות בקבוקי העראק הריקיים כבר עברה מזמן את זו של אחיהם המלאים. (אני מרגיש שזה הזמן לעשות עצירה בסיפור ולהגיד שאף פעם לא תיארתי לעצמי שאני אשמח לראות בקבוק עראק ריק על פני אחד מלא)

ומסביב מסיבה! כולם רוקדים! מנדנדים מכוניות, מקפצים על מרפסות, מטפסים על עמודי חשמל. השוטים נמזגים לכל דורש וכולם הולכים ומשתכרים. על גגות הרכבים מונחים עשרות בקבוקי בירה, כוסות ריקות וכמובן בקבוקי העראק שלנו.

חברים טובים של כולנו הגיעו אף הם למסיבה. כיף לראות אנשים שאני כל-כך אוהב! בעל הבית מאשר וכולם מקבלים שוטים כאוות נפשם. אט-אט הדוכן הופך למכרז העניינים. "הסוכנים" שלנו מסתובבים ברחוב ומפנים את החוגגים לעבר הדוכן. השלט מונף באויר ועובר מיד ליד, והקהל משתף פעולה ושר בקול גדול "עראק ב- 10 שקל! עראק ב-10 שקל!".

כמה שעות כבר עברו, עשיתי ספירת מלאי וגיליתי שנשארו רק עם עוד כ- 5 בקבוקים. סיפרתי זאת ליונתן ואיתמר וקיבלנו עוד מוטיבציה. זה מכבר כ-4 שעות שאני רק רוקד ומוזג, ובתוך השיגרה הזו של להוציא בקבוק מהצידנית, למלא כוסות, להחזיר את הבקבוק לקירור, לזרוק בקבוק שנגמר, להכניס בקבוק חדש במקומו וחוזר חלילה, גיליתי שלא התחלתי עם מישהי כבר כמה שעות. החלטתי שאני אתפנה עכשיו להציק לבנות ישראל היפות והמחופשות.

אני מת על פורים! יש משהו בפורים שעושה את החג הזה לכל-כך חופשי, כל-כך מיוחד. משהו בשילוב הזה של אלכוהול ותחפושות משכיח מבנות ישראל את העובדה שמזג האויר אומנם נעים אך בודאי שאינו קיצי. אני מזמן טוען שלכל בחורה יש פנטזיה של להיות נערת ליווי, להיות נחשקת בצורה הכי ישירה על ידי עשרות גברים ובצורה הכי גלויה. בפורים, כך נדמה לי, הפנטזיה הזו מקבלת מימוש מסוים. תמיד נראה לי שכל הבנות מתחפשות לזונות: זונה-חתולה, זונה-נסיכת-אסתר, זונה-מלאכית, אפילו זונה-המבורגר ראיתי אתמול… העיקר להיות פרובוקטיבתית! העיקר כמה שפחות בגדים… כבר אמרתי שאני מת על פורים?!

עשרות אנשים הוציאו מצלמות וצילמו אותנו ואת הדוכן. כל מי שהחזיק בידו את השלט המפורסם הפך להיות סלבריטי ליום אחד…

מחוגי השעון לא הפסיקו את תנועתם התמידית, המסיבה החלה דואכת, הזמן עשה את שלו. הרגלים של כולנו כאבו, מסתבר שלא קל לעמוד על הרגלים במשך כמה שעות גם שלא ממש רוקדים בכל רגע. רגשות סימפטיה והזדהות לאותן קופאיות שנאבקו בזמנו על זכותן לשבת הציפו את ללבבותינו. נפרדנו מהחברים שעזבו כל אחד בתורו את המקום ונשארנו שלושתינו.

לבסוף כמו בתסריט שבסרט הוליוודי, נמזגה הטיפה האחרונה מהבקבוק האחרון. באותה השניה בדיוק השמיים החלו לטפטף ונראה שזהו באמת סופה של המסיבה. ערוכים מבעוד מועד שלפנו מטריות צבעוניות וצעדנו בחזרה לדירה שלי. בדרך, כשעשינו עצירה בשביל להשתין קלטתי שכבר במשך יותר מ-5 שעות לא השתנו. יונתן בניגוד אלי פירק כמה בירות וממש לא ברור לי איך הוא החזיק מעמד במשך כל הזמן הזה. כשסיימתי להשתין והתחלתי ללכת, והלכתי והלכתי והוא עדיין עמד והשתין, באותו הרגע ממש הבנתי עד כמה המצב היה קשה…

זהו, הגענו לדירה. לאחר שטיפסנו בשקט במדרגות כל אחד התפנה לעיסוקיו. איתמר אכל פתיתים, יונתן "בעל הבית" ספר את הכסף, אני ארזתי את השקיות ועשיתי סדר. כולנו היינו גמורים מעייפות ובמקביל במין אופוריה מכל מעללי הערב. הרגשנו ששיחקנו אותה, ששמנו וי על היוזמה הראשונה שלנו, שמנו וי בגדול.

לסיום, אני רוצה להודות לכל מי שהיה איתנו ולקח חלק, עזר, רקד, מכר, תרם ובעיקר עשה לנו שמח. בלעדיכם לא היה לנו שום סיכוי.

כללי המסחר הלכו והתפתחו עם השנים ורק כלל ברזל אחד, יחידי נשאר ללא שינוי: "לקנות בזול, למכור ביוקר, לפנק את החברים!". תודה לכולם!

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שלישי, 10 במרץ, 2009 בשעה 17:07 תחת הקטגוריות פה ושם. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.