גלישת אומגה
נכתב ב- 26.11.2006
בטיול אתה מגלה לפעמים שקל מאוד לוותר על הכתיבה ולעסוק בחוויה הרגעית המתרחשת באותו הרגע. את הקטע הזה אני זוכר שכתבתי מיד לאחר שהתרחש, שניה לפני שחוויה נוספת החלה…
אתמול בערב דומיניק בישל ארוחה לשלושתנו בעיירה שנקראת "מונטה-ורדה – סנטה-אלנה". מסתבר שהוא עבד כשף במסעדה בקוויבק במשך 4 שנים. הוא כבר מכיר את חוקי הכשרות מכל התקופה שהוא מסתובב איתי, ולמרות הקשיים וה-"מגבלות" הוא הכין ארוחה מטורפת: ערמה של סטייקים ביין אדום ופטריות וליד זה פסטה עם ירקות ושעועית. מיד לאחר שאני קיבלתי את הצלחת שלי, הוצאה השמנת והגבינה מין השקית והצטרפה במין סינרגיה שכנראה לא אכיר לצלחותיהן של דומיניק ואירית.
הארוחה סיכמה אחלה יום של נסיעה. באותו הבוקר הגענו לסנטה-אלנה לאחר שנפרדנו מקרלוס ועלינו על מיני-ואן שלקח אותנו לגדותיו של אגם ארנאל. את האגם חצינו בשייט בסירה ובצד השני שוב עלינו על רכב שלקח אותנו במעלה שרשרת ההרים אל סנטה-אלנה הגבוהה. במהלך השיט דומיניק נרדם על הספסל ואני ואירית אכלנו באגטים טריים עם שוקולד נוטלה. אחר כך ניגשתי לרב-החובל וביקשתי להחזיק את ההגה של הסירה. רב-החובל הסכים מיד ואני ניצלתי את הרגע לתמונה…. מבטיהם המפוחדים של שאר הנוסעים קיצרו את הרגע ורב-החובל סימן לי שכדאי שהוא ישוב לשבת מאחורי ההגאים.
העיירה סנטה-אלנה ממוקמת במקום גבוה, בסביבה של יערות עננים. יערות עננים הם יערות שממש נמצאות בתוך העננים ולכן כל הזמן שוררים בהם ערפל, רטיבות וריח של גשם. יש באזור חברות שמפעילות גלישות אומגה מעל ובתוך צמרות העצים. כך אפשר להרגיש את היער גם מלמעלה, מנקודת מבטם של העננים.
אירית דיברה על האומגות הללו מתחילת הטיול שלה לדעתי וחיכתה להן בציפיה ארוכה, ואני מצידי זוכר שסיגל סיפרה לי על החוויה. אז סגרנו עם חברה אחת שהגיעה לאסוף אותנו והתייצבנו בנקודת ההתחלה של מסלול האומגות. חבורה של מדריכים-קופים פגשה אותנו והלבישה אותנו ברתמות ו… יאללה מתחילים!
החברה הקימה מערך מדהים וסבוך של פלטפורמות מעץ על גבי צמרות העצים. בין פלטפורמה לפלטפורמה מתוחים כבלי פלדה חזקים שעל גבם אנחנו גולשים כשאנחנו תלויים באויר עם גלגלות. בהתחלה המסלולים קצרים יחסית ואיטיים אבל ככל שממשיכים הם נהיים יותר מהירים ויותר ארוכים. יש סה"כ 16 מסלולים כשהשיא הוא מסלול באורך של 550 מ' ובגובה של 100 מ' מעל היער הפרוש מטה.
אני עומד על פלטפורמה ומחכה לתורי להתגלש. אחד אחד, קופצים המטיילים קדימה וממשיכים בגלישה אל הפלטפורמה שממול. כשסוף-סוף מגיע תורי אני לוקח תנופה ומזנק קדימה אל האויר. הגלגלת מתחילה לצבור מהירות ואני מייצב את הגוף בכדי שלא אסתובב סביב עצמי כמו הליקופטר. התחושה היא שאני מרחף בתוך ענן. מיליוני טיפות קטנות פוגעות בפניי בזמן שאני טס מעל צמרות העצים. הפנים שלי נרטבות, והרוח עושה תחושה נעימה של קרירות חורפית. הכבל שמעלי משמיע חריקות בזמן שהגלגלת מסתובבת במהירות ובכל פעם כאשר המסלול מסתיים מתחשק לי להתחיל אותו מחדש.
בנוסף למסלולי הגלישה הרגילים יש כבל של נפילה חופשית וגם מתקן שנקרא טרזן שבו עפים מצד לצד בדיוק כמו הדמות שעל שמה נקרא המתקן. אירית, שכחה איכשהו את הדיבורים שלה על פחד שקדמו להגעתנו לכאן, והחליפה אותם במשפטים כמו "אני רוצה ראשונה" ואני תהיתי לעצמי אם זאת אותה אירית… את הכבל האחרון גלשנו ביחד כשאנחנו מחוברים אחד לשניה. הערפיליות של הגשם כרגיל כיסתה את פנינו, וצחוקה המתגלגל של אירית הדביק גם אותי.
היה יומעולה!