חוף פופויו, ניקרגואה.
נכתב ב- 28.10.2008
הגעתי לפופויו לפני ארבעה ימים. כפר שלם מתבסס על אוכלוסית הגולשים שמגיעים לפה. לכל משפחה יש מספר חדרים להשכרה וגם מסעדה ביתית. מאוד מהר כולם מכירים את כולם.
בערב הראשון שלי כאן, אני יושב במרפסת ושומע את הגלים מתנפצים. פתאום אני שם לב לסופות ברקים שמתחוללות מסביב. בכל רגע נקודה אחרת בשמים מוארת לרגע.
נדמה כי הברקים והרעמים מתקרבים ופתאום מתחיל גשם של טיפות גדולות. גם אני נרטב, אבל לא מהגשם. כל כך חם פה, מזיעים 24 שעות ביממה. זאת ההיכרות הראשונה שלי עם מזג האויר הטרופי.
למחרת אני תופס גלשן שמתן סידר לי ויוצא איתו ל- point (הנקודה שבה יש את הגלים הטובים ביותר). במשך דקות ארוכות אני מנסה להדביק את מתן ולהגיע לנקודה שבה הגלים נבנים. מהצד זה נראה כל כך קל ובמציאות על כל מטר שאני עושה קדימה, הגלים לוקחים אותי 2 מטרים אחורה.
לבסוף אני מצליח לתפוס גל. לפני שאני בכלל מבין מה קורה, אני נזרק קדימה והגל מתנפץ לי על הגב. תחושת כאב מציפה אותי. אני מרגיש כאילו שברו לי ספסל על הגב. אני בטוח שעוד רגע אני טובע. המים מסחררים אותי והגלשן נזרק הצידה. אני שוחה למעלה ולוקח אויר. מתן רואה אותי והוא נקרע מצחוק. "יש לך ביצים של שור" הוא אומר לי, "תפסת גל של 4 fit".
בשארית כוחותי אני שוחה החוצה.
את הימים הקרובים אני מבלה ברביצה על הערסל ומדי פעם קופץ לים להתרענן ולהתקרר. הגב שלי ממש כואב ואני נותן לו קצת לנוח.
אתמול, ערב יום שישי, ישבנו אני ומתן במרפסת והתפללנו יחד ערבית של שבת. עם סידור אחד ובלי מניין אבל תחושת יום השבת מציפה אותי ומכניסה לי אנרגיות. אני מלמד את מתן ניגון אשכנזי לתפילה ואנחנו שרים ביחד. אח"כ עושים קידוש על חלה. שלום לך יום שבת, הראשון שלי במרכז אמריקה.