חוש-חש הבלש
הסיפור הזה מתחיל בטיול רגלי שלי ושל קארין (חברה מטיול אחר) ברחובות תל אביב. ההליכה הובילה אותנו לעבר שכונת נוה צדק, כאשר ממש בכניסה לשכונה צד את עיניי משהו קטן ושחור ששכב על המדרכה. התכופפתי להרים את המשהו הזה ולשמחתי גיליתי שזה לא היה תימני, אלא דיסק-און-קי 2G.
שמח וטוב-לב על המציאה ה-"שווה", לא יכולתי שלא להתבאס עבור מי שאיבד אותה. בעודי מעכל את פרטי המקרה ותוהה באשר לפלאים שאמצא בתוכו מאוחר יותר, קארין המשיכה לספר לי משהו, ואני מודה שהיא דיברה לעצמה כי הראש שלי היה בכלל במקום אחר. זאת הזדמנות פז להיות "חוש-חש הבלש" מיד ידעתי, וניסיתי לחשוב מה חוש-חש היה עושה בסיטואציה כזו.
בשכונת נוה צדק יש את הקסם הזה שיש רק בה. כשאני מתהלך בסמטאות שלה אני מרגיש כאילו שאני בכלל בחו"ל. הבתים הנמוכים המקושטים בדברי אומנות, חלונות הראווה המעוצבים, הגלריות והגלידריות, הזוגות שיושבים בפאבים הרומנטים ולעומתם הזוגות שמטיילים יד ביד לאורך הסימטאות, כל אלה חוברים יחד לשקט הכל כך ייחודי לשכונה. לי זה תמיד עושה להרגיש כמו תייר וכך אני זוכה להתרשם ולהתפעל מפרטים שרק תיירים מתרשמים מהם ושכנראה במצב אחר לא הייתי שם אליהם לב.
אולי זה המקום להודות שאני לא ממש מכיר את נוה צדק אלא לרוב פשוט מתהלך הלוך-חזור ברחוב שבזי, קודם יורד בירידה ואחר כך עולה בעליה. תמיד-תמיד אני עוצר לרגע בחצר של מרכז סוזן דלל כדי לספוג קצת ריח של תרבות… הפעם ניצלתי את החצר המוארת בצהוב בכדי לתכנן את צעדי הבאים בפתרון תעלומת "הדיסק האבוד".
אם חוש-חש היה מוצא דיסק-און-קי הוא בוודאי היה נוקט במשנה זהירות. לעולם אי אפשר לדעת איזה מידע נמצא עליו ומי עוד מחפש אותו ממש ברגעים אלה. הייתי חייב להתעשת במהירות. בתנועה חטופה וזריזה הכנסתי את הדיסק-און-קי לכיס הקדמי בג'ינס, כיסיתי עם הארנק והמשכתי לצעוד בשלווה כאילו הכל כרגיל, מתאמץ להסתיר את הסערה שבראשי. אני וקארין המשכנו לטייל ברוגע ולפטפט כמו עוד זוג ידידים, אך אני הייתי ער לסביבה והקפדתי לשים לב שאף אחד לא עוקב אחרינו. לשמחתי הצלחנו לבחור בנתיבים ריקים מאדם ולהיאבד בסמטאותיה מלאות הקסם של נוה צדק.
חצי שעה מאוחר יותר הסתיים הטיול עם קארין מתחת לבית שלה – בדיוק במקום שבו הוא היה אמור להסתיים. במהלך ההליכה לבית של קארין המשכתי להיזהר ולהביט לאחור מדי פעם, אך לא בצורה ברורה מדי בכדי לא לעורר חשד. הסקרנות בנוגע להמשך החקירה ניקרה בראשי איך היה עלי להתאפק ולהישאר קר-רוח, בדיוק כמו חוש-חש.
נזכרתי שפעם באחד הפרקים חוש-חש גילה שעוקבים אחריו אנשים רעים ומסוכנים. חוש-חש לא הצליח להיפטר מהם ולכן הקפיד להיות במקומות ציבוריים שבהם האנשים הרעים חששו לנקוט נגדו בפעולה. החלטתי שלא להסתמך על כך שבאמת אף אחד לא עקב אחרי, מכאן והלאה לשהות רק במקומות הומי אדם.
הדרך לרחוב דיזינגוף היתה קצרה ועברה בבטחה יחסית. היה נדמה לי ששמעתי קולות חשודים מאחור אך אלה התבררו כזוג חתולים אפורים בפח אשפה ירוק שרבו על פרוסת פסטרמה.
ברחוב דיזינגוף תפסתי קו 5 בחזרה הביתה. עליתי על האוטובוס ותפסתי מקום יחיד שהתפנה בשניה בו עליתי לאוטובוס. שמחתי על כך שקו 5 שבדרך כלל כה עמוס היה פנוי יחסית. תכננתי את המשך מהלכי והנחתי את היד על פתח הכיס שבו שכב הדיסק-און-קי במשנה זהירות. נותר לי להתמודד רק עם עוד בעיה אחת בטרם אגיע הביתה, הדרך מהתחנת האוטובוס עד לדירה שלי..
הכי אני אוהב בקו 5 זה שהוא עוצר בתחנה ממש מתחת לבית שלי. ידעתי שכשארד מהאוטובוס יפרידו ביני לבין ביתי פחות מ-15 מטרים. דלתות האוטובוס נפתחו בחריקה אופיינית ואני קפצתי החוצה כשידי הימנית מגינה על הכיס ותוכנו, וידי השמאלית כבר אוחזת במפתח לדירה בכדי לא להתעכב ליד הדלת. למזלי גם הפעם הרחוב היה ריק מאדם, התגנבתי בזריזות לתוך חדר המדרגות ועליתי קומה אחת. המפתח לא עשה לי בעיות הפעם ובירכתי את מזלי הטוב, נכנסתי הביתה ונעלתי את הדלת.
החלק הפשוט של משימת הבילוש היה מאחורי ועתה נותר לי להתמקד בחלק העיקרי אך המסובך, ולגלות מי הוא בעליו של הדיסק-און-קי. לחצתי על הקומקום בו בזמן שהתפללתי שאמצא בתוכו מידע שימושי שיקל עלי באיתור הבעלים. לצערי בקומקום היו רק מים.
2 דקות מאוחר יותר נכנסתי לחדר כשבידי כוס קפה וסגרתי את הדלת מאחורי. זה עלול להיות לילה ארוך ואזדקק לקפה הזה. הכנסתי את הדיסק-און-קי למחשב ופתחתי אותו. בתוך הדיסק גיליתי קבצים רבים של ניהול חשבונות. למזלי בחרתי ללמוד את המקצוע הנכון לצורך התמודדות עם מצבים מהסוג הזה. בניגוד לאדם הסביר שהיה נתקף ככל הנראה בפאניקה, דחייה ובלבול, ובוודאי משליך את הדיסק לאשפה בתחושת חוסר אונים להתמודד עם דברים כמו דוחות חשבונאיים, אני הרגשתי תחושת הקלה ועיינתי בקבצים.
שום כותרת באף מסמך לא רמזה על זהות הבעלים של הדיסק האבוד אך גיליתי שמדובר בקבצי הנהלת חשבונות של בר או מסעדה. הגעתי למבוי סתום. הייתי חייב למצוא קצה של חוט שיקדם אותי קדימה, אך כזה לא מצאתי. הבנתי שמשהו בוודאי ברח לי מתחת לאף והתחלתי לחזור על התהליך של הנבירה בקבצים. קצה החוט המיוחל שחיפשתי הופיע בין הקבצים לאחר שעברתי עליהם פעם נוספת (שלישית במספר) בדמותו של מסמך "ניהול משכורות" שבו מצאתי רשימה של שמות עובדי המקום.
ידעתי שאין מנוס מאשר להשתמש בכלי הבילוש העדכני ביותר שעומד לרשות בלשים מתחילים בימינו, הלוא הוא Facebook. התחלתי במלאכת איתור עובדי המקום, ולאט לאט מצאתי אותם, קישרתי ביניהם וקיבלתי תמונה ברורה יותר של הסיפור. החלטתי לעשות הצלבת מידע ושלחתי מספר הודעות למספר שמות שהופיעו בקובץ ניהול המשכורות.
המזל שיחק לי, הקפה עוד לא הספיק להתקרר וכבר זכיתי למספר תשובות. התמונה התבהרה לחלוטין וגיליתי שהדיסק-און-קי שייך לבעליו של קפה הלל ברוטשילד (מספר 65 ליתר דיוק). פעם מזמן, הייתי שם אפילו בראיון עבודה, כך שזכרתי אפילו את פניו של הבעלים.
אם יש יתרון בלגור בבית שמט ליפול על הגבול שבין מרכז ודרום תל-אביב (יש שיגידו שכל קשר בין מיקום הבית שלי למרכז תל אביב מקרי בהחלט), זו העובדה שאני גר במרחק 2 דקות של הליכה תל אביבית משדרות רוטשילד. יצאתי מהבית בזהירות ושוב בדקתי שלא עוקבים אחרי. תוך 7-8 דקות כבר הייתי בקפה הלל. הבעלים של המקום לא היו שם אך מנהל המשמרת עבד באותו הזמן.
סיפרתי לו רק את מה שהיה עליו לדעת והושטתי לו את הדיסק-און-קי. מנהל המשמרת הספציפי הזה ששמו יישאר חסוי (… אשר משתכר 31 ש"ח לשעה, שקל אחד יותר משאר מנהלי המשמרות והעובדים – זאת על פי נתוני קובץ המשכורות… חחח) הודה לי והציע לי אייס-קפה או משהו אחר לשתות אבל אני כבר התחפפתי משם…
"תודה לך שוב חוש-חש!" שמעתי את קולו קורא מאחורי בשנית ונעלמתי בחשכת הלילה…
עמיחיצ'ו האוהב,
אני מטורפת (מ-ט-ו-ר-פ-ת) על איך שאתה כותב.
באמת שזה קריא וזורם בצורה נפלאה
ואתה הופך חוויה יומיומית כמו הסתובבות בעיר ומציאת אבדה למעניין שייתכן שאם זה היה קורה לי אפילו לא הייתי מספרת על זה לאף אחד ואתה הפכת את זה לחוויה!:)
אושר איתך!
שיהיה יום מאושר
ונדבר בקרוב:)
תמשיך להינות בהליכות תל-אביביות נפלאות:)