מרסלו וקסמן מטפל בבשר
אומרים שיש משהו ייחודי בחברות של מילואים. מצד אחד אפשר לא להתראות במשך תקופה ארוכה, לפספס חתונות, לידות ומצד שני ברגע שנפגשים התחושה היא שהחברים הכי טובים שלך עומדים מולך.
"רגע, תזכיר לי מה אתה לומד?" או "איך קראו לזאת שאז יצאת איתה? מה אתם עדיין ביחד? …רגע רגע, מתי הספקתם להתחתן?! …וואו לא ידעתי, מזל טוב!" הם ציטוטים שנשמעים לא מעט באותם מפגשים ראשונים בכל תחילת מילואים כששוב פוגשים את החברה לראשונה לאחר תקופה ארוכה שלא נפגשתם. אם יש משהו חיובי בזה שלא ראית את חבר שלך מהמילואים כבר תקופה ארוכה, זאת העובדה שמזמן לא עשיתם מילואים.
במילואים על אף שיחות הפרידה הרגילות שנשמעות כמו "תשמור על עצמך, אחי! תהיה בקשר, תרים טלפון!" או "בוא'נה אז אם אתה עובר בסביבה תעשה עצירה קטנה אצלי, תשתה קפה", לרוב למרות הרצונות הכנים והכוונות האמיתיות סביר להניח שגם הפגישה הבאה ביניכם תהיה על מדים.
יאמר לזכותו של יוגב המ"פ שלי שהוא דוחף לכך שניפגש גם במהלך החיים האזרחיים, מרים צלצול מדי פעם לשאול מה המצב, ואפילו מנסה לארגן מפגש פה ושם. כך יצא שבמוצאי שבת האחרונה נפגשנו בבית הורי לערב אסאדו שהובטח לנו עוד מזמן על ידי תמיר ואבא שלו. שני אלה, לפחות השני, מוצאם בארץ הכדורגל והבשר (ולאו דוקא בסדר הזה) – ארגנטינה.
תמיר הגיע עם אבא שלו, מרסלו, בערך שעתיים לפני כולם כדי לעשות את כל ההכנות לאסאדו. מהר מאוד הבנתי מי כאן הבוס, כשתמיר לקח אותי הצידה והסביר שעד שהבשר לא יהיה על האש, "פאפי" לא יירגע… וכך מיהרנו להציב את כל האינסטרומנטים (חלילה מלהגיד מנגל) עבור האסאדו במקומם. כשמרסלו החל לטפל בענייני הבשר, סידרנו תמיר, הגר (אשתו של תמיר) ואני את השולחן הגדול וערכנו אותו לקראת בואם של החברה שהחלו להגיע.
עוד לפני תחילת הארוחה, תמיר לקח אותי הצידה ובמבט רציני וסיפר לי שהוא עוזב את הפלוגה. הוא בקרוב יתחיל לעסוק בתפקיד ביטחוני מה שאומר שהוא לא יעשה מעתה מילואים. קיבלתי את זה בהפתעה גמורה ולא אשקר שהרגשתי קצת נבגד. לא שיש לי שום טענות כלפיו אפילו שהחלטתו הפתיעה אותי לחלוטין. פשוט ניסיתי לעכל את זה שאחד החברים הכי טובים שלי מהמילואים כבר לא יהיה שם בפעם הבאה. התמונות מכל אותם רגעים שעברנו ביחד עברו בראשי ונשארתי מהורהר על האובדן שלי במשך זמן מה.
באיזשהו שלב לאחר שכל החברה הגיעו מרסלו פקד עלי להושיב את כולם. בעוד כולנו יושבים מסובים מסביב לשולחן הסתובבו תמיר ומרסלו מסביבנו ומילאו את הצלחות מכל הטוב שיש בפרה. לחימום הוגשו צ'וריסוס, פרגיות ושקדים ולמנה עיקרית פרוסות עבות משני נתחי אנטריקוט שניצלו על ה- parilla במשך יותר משעתיים. מדי פעם הסתננו לאוזני רעשים כמו "מי הכין את הסלט הזה?" או "תפוחי האדמה מצוינים!" אך אני התעלמתי מהם והתמקדתי בנתחים העסיסים של הבשר ששבו ומילאו את צלחתי בכל פעם שזו התרוקנה.
בשלב מסוים כשכבר חשבתי שאני גמור ושלא אוכל לאכול עוד, קרא לי תמיר החוצה להצטרף לעוד חברה, יחד עמדנו ליד ה- parilla, שם עמד מרסלו ושלף נתחים של בשר, הניחם על המגש וחתך אותם במומחיות לחתיכות קטנות, בדיוק בגודל של ביס.
"!picadas" פקד עלינו מרסלו וגם אלה בינינו שלא דוברים ספרדית הבינו את תפקידם, יחד עשינו אותו על הצד הטוב ביותר, נהנים מכל חתיכה.
לאחר שכל הבשר חוסל הגשתי קפה ותה לכל מי שרצה. אל פניו המחייכות של מרסלו, חזרה הבעת הרצינות שהיתה עליהן קודם לכן, לאחר שהשופט שרק לסיום המשחק המאכזב בין ישראל ליוון כשהתוצאה 1:1.
המשחק הוקרן בזמן הארוחה על הקיר שלידי אך אני בכלל לא שמתי אליו לב והתמקדתי רק בתחושות העונג שהחך שלי העביר למוחי בשעה שהוא בא במגע עם נתחי הבשר שהיו בפי. אם אנשים היו מושפעים כמו החך, חשבתי לעצמי, די היה בחופשה בארגנטינה כפתרון לכל דכאון…
הערב הגיע לסופו והחברה החלו להתקפל הביתה. בעוד השפעת היין ששתיתי החלה להתפוגג אך טעמו של הבשר עדיין טרי בפי, הרהרתי לעצמי בנוגע לעזיבתו של תמיר. טעמו של הבשר היה בלתי נשכח, אך הייתי מוכן להפוך בוא במקום לצמחוני רק כדי שיישאר.
ולא שמרת לי בשר….