דומיניק סימרד מציג אחד מבין אלפי פרצופיו
נכתב ב- 25.11.2006
ביום שני ה- 20.11.2006 עזבנו את ניקרגואה שכל כך אהבתי וחצינו את הגבול לקוסטה ריקה. אולי מפני שהיא כזאת, פשוטה, ענייה ומאושרת, מסבירת פנים, ואולי דוקא מפני שהיא היתה הראשונה שלי, כה אהבתי אותה. "אהבה ראשונה לא שוכחים" שיננתי בלבי את מילות הפרידה שלי מניקרגואה ונזכרתי בנערה הראשונה שאהבתי בחיי. היא לא לעולם לא תבין את זה דניאל, הרהרתי לעצמי והמשכתי הלאה בטיול – לקוסטה ריקה.
בגבול הכל הלך חלק חוץ מזה שהפקיד בניקרגואה שכח להחתים לי את הדרכון ולא הסכימו להכניס אותי לקוסטה ריקה, אבל בסופו של דבר כמובן שהכל הסתדר ואפילו יצא לי מגניב שהשתמשתי בכל הקורדובות (המטבע בניקרגואה) ונתקעתי רק עם מטבע אחד ששווה 20 אגורות.
באותו הקשר, מאוחר יותר כשהגענו לעיר ליבריה בצפון קוסטה ריקה, נכנסתי לבנק כדי להחליף דולרים לכסף המקומי ולא הבנתי למה הפקידה לא היתה מוכנה לתת לי קורדובות, ועוד אחרי שביקשתי כל כך יפה בספרדית. …עד שהבנתי שהייתי אמור לבקש קולונות (שזה המטבע המקומי של קוסטה ריקה). כשהיא הבינה שהתבלבלתי כל הבנק כבר צחק איתנו.
בספר שלנו נרשמו מחמאות על בעליו של הוסטל אחד. נכתב עליו שהוא נחמד, סבלני ואוהב לעזור ולענות על שאלות של תיירים. כשהגענו להוסטל שלו פנינו אליו בשמו (שהיה כתוב בספר) והתעניינו בפרטים על ההוסטל והסביבה וציפינו להסבר מלא בחיוכים. הופתענו לגלות שהוא היה חסר סבלנות לחלוטין והסיבה היחידה שנשארנו בהוסטל שלו היתה האירוניה שמאוד שיעשעה אותנו.
בארוחת הערב גיליתי בדרך הקשה ש- jamon זו בעצם עוד דרך להגיד חזיר בספרדית או ליתר דיוק בייקון. כשניסיתי לשאול את המלצרית מה זה jamon והשתמשתי בשיטותי הייחודיות לתקשור עם מלצריות מקומיות ממורמרות, קיבלתי ממנה את הרושם שמדובר בבשר הודו והזמנתי המבורגר עם jamon. בדיאבד הבנתי שלא היה לה כוח לשטויות שלי שכללו פנטומימה וקולות של תרנגול הודו, או שלחילופין הם פשוט הרשימו אותה עד שהיא השתכנעה שבאמת מדובר בבשר הודו. בכל מקרה זללתי את ההמבורגר וממש התבאסתי כמה שעות מאוחר יותר כשגיליתי מה באמת אכלתי. אפילו שקלתי להקיא. בעוד מספר ימים כשאספר זאת למתן אני עתיד לשמוע ממנו נזיפת "זה חמור מאוד, פול!" סטייל אבא שלו…
מאוחר יותר בלילה נשארנו אני ואירית לשבת בפאטיו של ההוסטל. דומיניק ואנג'ליקה הלכו לישון לפני מספר שעות. מחר אנג'ליקה אמורה לעזוב אותנו להמשיך בדרכה ואירית נצלה את ההזדמנות לספר לי על שלל מוזרותיה.
מסתבר שהיא עיתונאית ושהיא כותבת תוך כדי הטיול, שיש לה משהו כמו 6 אחיות בקוויבק ושהיא מרכיבה משקפים עם מספר 10 מה שאומר שאם נופל לה הסבון במקלחת, יותר קל לה ללכת לקנות סבון חדש בחנות ממול מאשר לאתר את זה שנפל. עד כאן נשמע די סטנדרטי, ואז אירית סיפרה לי שאנג'ליקה מדברת והולכת תוך כדי שינה, ולא סתם הולכת אלא ממש מטיילת. …אני זוכר שבשלב הזה עוד הייתי בטוח שאירית הגזימה בתיאור.
פתאום נפתחה הדלת של החדר שלנו באיטיות. אנג'ליקה יצאה משם וחלפה על פנינו בצורה סהרורית כאילו אנחנו בכלל לא שם, המשיכה בהליכה מתדנדת, ירדה שלוש מדרגות ונכנסה לשירותים. שם עשתה מה שעשתה בלי להדליק את האור וחזרה שוב לחדרה. אני ואירית הסתכלנו זה על זו המומים ואירית אמרה לי: "אמרתי לך?!". מיותר לציין שאנג'ליקה לא זכרה שום דבר בבוקר. אני עדיין מסוקרן איך היא הצליחה לרדת ולטפס במדרגות ללא המשקפים.
למחרת ביום שלישי יצאנו אני, אירית ודומיניק לפארק לאומי שנקרא Rincon de la Vieja. אפשר לטפס עד הפסגה (אבל היה מעונן) או לטייל ליד בריכות בוץ מבעבעות או ללכת לראות שני מפלים. אז כמובן שהלכנו לראות את המפלים! ערב לפני זה קנינו מצרכים לארוחת בוקר חצי ישראלית וחצי צבאית (כנראה בגלל הטונה).
הגענו למפל הראשון לאחר הליכה של כמעט שעתיים ביער גשם. בדרך חצינו גשר קטן וקיפצנו על אבנים קטנות וחלקלקות כדי לחצות אשדים קטנים. לאחר שהתעכבנו לצילומים והתרשמויות מכל הצמחיה המוזרה הזו שגדלה ביערות גשם, הגענו לבסוף למפל הראשון.
כמובן שהמים במפל מזכירים יותר אלפי קוביות קרח קטנות שנופלות לתוך אגם קרח קפוא מאשר מפל של מים, אבל זה מעולם לא עצר בעדנו מלהיכנס לטבילה. חוץ מזה, האוכל תמיד יותר טעים אחרי טבילה במים בטבע. לאחר הטבילה שבמילה אחת היתה "קפואה" ובשתי מילים היתה "קפואה מאוד", ישבנו על סלע גדול ואכלנו סנדוויצ'ים שאירית הכינה לנו.
אחר כך הגענו לנקודת הפיצול שממנה שממנה אפשר להמשיך למפל השני או לחזור בחזרה לנקודת הכניסה לפארק. אני ודומיניק רצינו להגיע למפל השני ואירית קצת פחות אבל היא לא הקשיבה ללב שלה. כזאת חמודה, שואלת אותי בתמימות אם תהיה עלייה קשה ואני משיב בשאלה ושואל אם זאת היתה שאלה מכשילה, כי הרי אף פעם לא הייתי שם וגם כי ברור שתהיה עלייה לא קלה.
אז המשכנו לטפס כשאני ודומיניק מובילים ואירית תופסת פער מאחור. אנחנו עוצרים ומחכים לה והיא מתעצבנת, לא רוצה להרגיש שהיא מעכבת ומעדיפה ללכת מאחורה. ואני מנסה להסביר לה שבכלל אני רוצה ללכת איתה ושלא איכפת לי מהקצב, אבל במקום זה אני מבטיח שעוד מעט יהיה צל ועוד מעט העליה תיגמר ונגיע למפל. לקראת סוף השביל השיפוע נהיה תלול ואנחנו נאבקנו גם בו וגם ברוח נגדית מטורפת. הרגשתי שאני אשכרה הולך בזוית קדימה והרוח נותנת לי קונטרה. רודף העפיפונים לא היה מצליח לתפוס כאן אפילו עפיפון אחד.
הגענו לנקודה שממנה אפשר לראות את המפל, או יותר נכון את מה שנשאר ממנו לאחר שהרוח התעללה בו ופיצלה את זרם המים הדליל למליון רסיסים שהתפזרו באויר ועפו ברוח. עתה ברור מדוע הוא נקרא בספרדית Catarata Escondida – המפל החבוי.
היה אפשרי להתקרב קצת יותר למפל אבל לא התחשק לנו והסתובבנו מהר על עקבותינו. מסתבר שהתעכבנו יותר מדי בדרך ושצריך עוד להספיק להגיע בזמן להסעה חזרה העירה. את הדרך למטה עשינו בדילוגים במורד הירידה ומיהרנו לנקודת הכניסה לפארק. למטה למטה, ראינו סוג של דביבונים שלהפתעתי לא פחדו מאיתנו כלל וכלל. הספקנו לקנות בירה איפריאל בפחית עד שההסעה הגיעה ושבנו להוסטל מבסוטים עד הגג על היום שהיה.
דומיניק שכנע אותנו לאכול פיצה לארוחת ערב והלכנו לפיצריה מגניבה שבה תנור הלבנים עמד ממש לידינו. ראינו את הטבח מכין את הבצק ומכניס את הפיצות לתנור וכשהוא הוציא אותם התמלאה המסעדה בריח של פיצה טריה. דומיניק שהזמין פיצה עם בייקון התפלא לשמוע איך זה שמעולם לא אכלתי פיצה עם בשר. לאחר מכן לפני שהלכנו לישון, ישבנו לשתות משהו במסעדה מגניבה שהשקיפה אל הרחוב המרכזי. ישבנו במרפסת ונהננו מהבריזה הנעימה ושתינו בירות. אני חושב שאירית שתתה קוקטייל.
20.11 סחבק מתגייס ואתה עושה חיים…
למה לא… למה לא……….