עשרות סירות דייגים בשקיעה במפרץ של סאן חואן דל סור
נכתב ב- 25.11.06
וואו אני פתאום קולט שכבר הרבה זמן לא כתבתי, כבר כמעט שבועיים. פתאום נזכרתי שהיום יש לסוליצר יום הולדת. אז אני אנסה לשחזר לאחור את כל מה שעבר עלי בשבועיים האחרונים.
אז ביום רביעי (ה- 15.11) הגעתי לסאן חואן דל סור, עיירת חוף בדרום מערב ניקרגואה. נסעתי לכאן רק בשביל להיפגש עם אירית, הישראלית האמיצה.
הגעתי אחר הצהרים וישבתי לאכול פיצה על בר שנמצא ממש על הרחוב ופתאום משום מקום הגיעה אירית יחד עם שני חברה קנדיים שטיילו איתה, אנג'ליקה ודומיניק. אירית נשארה לשבת איתי בפיצה ואילו אנג'ליקה ודומיניק הלכו לחפש הוסטל עבורם. מהשיחה עם אירית נראה לי שהיא התגעגעה לדבר קצת עברית. בעתיד הקרוב, כשאסתובב עם שלושתם אני עתיד לגלות למה.
סאן חואן דל סור, עיירת חוף אמרתי?! אז אני מתקן: עיירת חוף בלי חוף. ממוקמת בתוך מפרץ יפהפה בצורת ח', מוקפת בצוקים ובג'ונג'לים טרופיים משמאל ומימין, אבל החוף עצמו די עלוב ועשרות סירות שעוגנות בלב המפרץ קצת מקלקלות את הנוף.
למחרת, ביום חמישי היה קצת קר וגשום בבוקר אז אירית ואני עשינו סיבוב על החוף בקטע הצפוני. קיפצנו בין הסלעים והסתכלנו על סרטנים קטנים. אירית החזיקה סרטנים ביד ואני קצת פחות, והחלטנו להסתובב ולחזור לעיירה ברגע שנפלתי על התחת… ישר לתוך סלע עם מליון סרטנים. אמנם נפלתי על התחת אבל אני מתחיל להרגיש משהו בבטן…
למחרת ביום שישי כבר זרחה השמש. יש קטע כזה בניקרגואה שלכל מקום שאני מגיע, הגשם מגיע איתי. באמת שאני רק מוריד את כף הרגל מהאוטובוס וכבר אני יודע שעוד רגע אני שם אותה בתוך שלולית. אז יש לנו שמש! תפסנו מונית לחוף שנקרא Playa Madera. זה באמת חוף מקסים, יש חול רך (כמעט כמו בארץ) וים כחול כחול, השמיים בהירים והגלים מתנפצים בבת אחת לערמה של קצף לבן.
נכנסנו הבנים למים כדי לתפוס גלים על הבטן. בכל פעם העוצמה של הגלים כאן מפתיעה אותי מחדש. מה אני, כולה ילד שרגיל לגלים הפצפונים בארץ שבקושי עושים טובה שהם דוחפים אותך קדימה. בכל פעם אני נכנס כאן למים בבטחון עד שאני אוכל גל לפרצוף ומתחיל לתת קצת כבוד לאוקינוס. אומנם אוקינוס שקט אבל עדיין אוקינוס.
אחר כך חפרנו בור גדול וקברנו את דומיניק. עשינו בחול צורה של בחורה ושמנו את הביקיני של אירית על גוף החול החדש של דומיניק. דומיניק הזה לא מפסיק לעשות פרצופים ולדבר עם המבטע הקוויבקי המוזר שלו ופשוט קורע אותי מצחוק. הוא מין ילד מבולבל כזה אבל העיקר שהוא מצחיק. בינתים כמובן שנשרפתי…
ימי שבת וראשון עברו עלי בצורה דומה של סטלבט. קם בבוקר ואוכל ארוחת בוקר מגניבה עם אירית. מצאנו מקום שמגיש בייגל-טוסט עם גבינה וחביתה, ירקות וגם קפוצ'ינו כזה שכל כך התגעגתי אליו, מר וחזק, מזכיר נשכחות… אירית נתנה לי ספר אז אני קורא ובשאר הזמן מסתלבט (בעיקר איתה) על ערסל או על החוף. אני ממשיך להרגיש את זה בבטן. בכל פעם שאני מסתכל עליה ומחייך היא ישר מחייכת על גבול הצוחקת, וזה כמובן מצחיק אותי אז אני ממשיך.
על פי השיגרה, בערב יושבים באיזה בר מקומי ושותים קצת בירות. כיף לי קצת לא לעשות יותר מידי בתקופה האחרונה ובעיקר כיף לי לעשות את זה ביחד איתה. חשבנו שעשינו את עסקת חיינו כשמצאנו בר עם מבצע "אכול כפי יכולתך" של טאקוס. בפועל פשוט התפוצצנו מרוב נאצ'וס שהוגשו כמנה ראשונה, בירות וחטיפים והבנו שהיינו חזירים אם חשבנו שנרוויח משהו מהעסקה.
באחד הימים האחרונים הייתי עד לאחת השיחות ההזויות והמצחיקות ביותר בחיי. אני ואירית ישבנו באיזו מסעדה קטנה על החוף ושתינו בירות קרות כשפתאום דומיניק ואנג'ליקה הצטרפו אלינו. איכשהו הגענו לדבר על קולות שחיות משמיעות בכל מיני שפות. מסתבר שכלבים בקוויבק לא עושים "הב-הב" כמו בישראל ושצפרדעים בישראל לא עושות "ריבט-ריבט" כמו בקנדה.
שיא הצחוקים התחיל שכמשום מקום פרץ ויכוח סוער בין דומיניק לאנג'ליקה לגבי הקול שכלבים עושים בצרפת. השיחה עלתה לטונים גבוהים והשפה עברה לצרפתית-קוויבקית כשמדי פעם אחד מהם צועק "וואפ וואפ" ואילו השני מתעצבן וצועק מנגד "וואף וואף" וחוזר חלילה. ואני ואירית פשוט על הרצפה. הבטן של שנינו כואבת, אנחנו יורקים את הבירה כי אי אפשר לבלוע ומתגלגלים מצחוק בזמן ששנים מהאנשים היותר הזויים ומצחיקים שפגשתי צועקים ועושים קולות של חיות… (הייתם צריכים להיות שם בשביל להבין… חחח).