המזח הפרטי של ההוסטל בלגונה דה אפויו
נכתב ב- 13.11.2006
חזרתי היום מיומיים של סטלבט בלגונה דה אפויו. ישראלית אמיצה בשם אירית סיפרה לי על המקום, שישנים בבית ענקי מעץ, שהמים נקיים ושפשוט כיף. פגשתי אותה בהוסטל שנקרא "The Beard Monkey" בגראנדה. היא חשבה שאני מישהו אחר וקראה בשמו, ואני מיד קמתי לחבק אותה ורק אח"כ היא הבינה שאני זה לא הוא… לפעמים צריך לנהוג באמצעים לא כשרים בשביל חיבוק. בשביל החיבוק הזה היה שווה לעשות הרבה מעשים מפוקפקים.
אח"כ ישבנו ביחד על ערסל ובין כמה סיגריות ובירות היא סיפרה לי עם מי היא מטיילת ואיפה היא היתה, שיכנעה אותי שכדאי לי ללכת להוסטל שנמצא על האגם וסיפרה לי שהיא מטיילת לבד. באותו הרגע סמכתי עליה, קבענו שננסה להיפגש בעוד כמה ימים ופרשנו למיטותינו.
אז למחרת תפסנו מונית, אני ועוד כמה חברה מקנדה וקפצנו לבדוק את הלגונה. ומה אני אגיד?! צדקה, וואלה צדקה אירית. המקום כל כך חם, כל כך ביתי. לא צריך לשלם בכל פעם שמוציאים בירה מהמקרר. יש אווירה שסומכים עליך. ההוסטל הזה נקרא "The Monky Hut" והוא שייך לאותם בעלים אירופאיים, אבל הוא כל כך שונה מההוסטל שבגראנדה. השקט והאינטימיות שאופפים כאן כל פינה בבית משרים אווירה רגועה.
הבית עצמו ענקי ובנוי מקורות עץ ענקיות. בדיוק הבית שמתן היה רוצה לגור בו. הכל מסביב מטופח, יש פרחים ועצי קוקוס והכל לחופיה של הלגונה. מהבית יש מדרון שיורד אל הלגונה ובסופו יש מין רציף קטן / מזח שממנו אפשר לקפוץ למים.
כשהגענו היתה רוח קרירה, מהסוג שגורמת לך להישאר מחוץ למים כי יש תחושה שקר, אבל המים חמימים ונקיים, שקופים כאלה בצבע כחול אמיתי, כזה שציירים משתמשים בשביל לצייר מים.
ויש אבובים וקייאקים ואנשים טובים, ומטבח שבו הכנתי שקשוקה ואורז וארוחות בוקר… ממש כמו בישראל.
אז נזרקתי שם יומיים, והאמת היא שהייתי נשאר עוד אבל… נשרפתי. מסתבר שהקרם נגד שמש שמייצרים בניקרגואה לא כל כך היה נחוץ למקומיים השחומים במשך השנים, אז אף אחד לא בדק אם הוא באמת מגן מהשמש, חוץ ממני כמובן, והוא לא מגן. עזבתי כי הרגשתי שאם אשאר שם יותר בלי שאוכל להיכנס למים (שמש, שמש ושוב פעם שמש), זה בדיוק כמו ללכת להסתכל על גלידה בלי לקנות.
ביומיים האחרונים עשיתי הרבה רייקי וקראתי הרבה יחסית. לא מצאתי מישהו שממש התחברתי אליו כאן. סמוך להגעתי עזבה את ההוסטל קבוצה של אנשים מגניבים. עוד הספקנו להתרחץ ביחד במי הלגונה החמימים לפני שהם עזבו. כ-50 מטר מהחוף יש מין רפסודה כזו מעץ, דומה לאלו שיש באילת. כולנו הספקנו לשחות עד אליה, לקפוץ ממנה למים או סתם לשבת ולהנות מהשמש. אחד מהם הסביר לי שהלגונה היא למעשה לוע של הר געש פעיל שהתמלאה במים וזו הסיבה שהמים נשארים חמימים. לצערי לאחר עזיבתם לא הגיעו אנשים מגניבים במקומם וכך הוכנה הקרקע לעזיבתי…
משם עזבתי למסאייה. עיר שנחשבת לבירת האומנות בניקרגואה. הסתובבתי בשני שווקים, הראשון של האומנות והשני של התושבים. מה אני אגיד?! שילוב של נחלת בינימין ושל שוק הכרמל. אלא שבנחלת בינימין יש דברים יותר יפים ושכאן יותר חם, מה שאומר שהשוק הרגיל מסריח פי שניים. לא חיפשתי לקנות משהו ספציפי והאמת היא שלא היה כל כך סימפטי להסתובב בשוק הבלתי-נגמר הזה עם התיק על הגב כך שלא התעכבתי יותר מדי ועזבתי אחה"צ בחזרה לכיוון גראנדה.
החוויה היומית היא טרמפ שתפסתי בדרך אל השוק עם אדם מבוגר שנסע על עגלה רתומה לסוס ולקח אותי טרמפ לאזור השוק. את העגלון הישיש פגשתי לאחר שירדתי מגבעה שעליה ניצב מבצר מתקופה כלשהי בהיסטוריה המקומית של ניקרגואה. לפני כן כשהייתי למעלה במבצר פגשתי ילד מקומי שהעביר לי סיור מרשים בספרדית ולדעתי גם סיפר והסביר על אותה תקופה היסטורית. תמורת כמה מטבעות זכיתי לסיור מודרך מצוין אבל אם הייתי נבחן עליו כנראה שהייתי צריך לגשת ישר למועד ב'.
כשאני והזקן ישבנו על העגלה זכינו למבטי התפעלות מרשימים מצד האנשים שחלפו על פנינו. אני הייתי גאה על הטרמפ הלא שגרתי והזקן היה גאה שדוקא הוא מצא אותי, וסיפר לי באיטיות כל מיני דברים על העיר ועל השוק. הסוס הזקן משך את העגלה בכבדות והתרשם קצת פחות מהאורח הכבד שהוסיף את משקלו לעגלה. הגעתי לנקודה שבה אני מפסיק להיות מופתע מהנחמדות של האנשים פה. אם זאת, נחמדותם של הסוסים המקומיים עדיין מוטלת בספק.
אחה"צ הגעתי אל גראנדה ומחר אני כנראה אסע לחוף בדרום המדינה לפגוש את אירית.