חושך, רטוב וקר לי ואני נראה בשוק...
נכתב ב- 7.11.2006
את אתמול בלילה העברתי שוב בלאון. העיר הזו מלאה שמחת חיים ועושה פשוט חשק לשוב אליה. אתמול בערב הודיעו על תוצאות הבחירות ובהמשכם התושבים ארגנו עצרת/מסיבה. בסביבות 22:00 הלכתי אל הפארק המרכזי של העיר, כמו כיכר רבין של ת"א.
המקום המה אדם, כולם שרים ורוקדים, מנופפים את דגלי ניקרגואה ודגלי המועמד שניצח. האווירה מדהימה. בני הנוער משתוללים משמחה. הם בונים מגדלים של בני אדם בתוך ההמולה. סופו של כל מגדל כזה, דרך אגב הוא שהוא מתפרק וכולם מתרסקים אחד על השני… ההתרסקות לא פוגעת לרגע בשמחה.
אנחנו, הלבנים הזרים, מהווים אטרקציה בפני עצמה. המקומיים מאושרים לראות שגם אנחנו רוקדים ופתאום מעגל של בנות מקיף אותי. אחת הבנות מעיזה להציע את עצמה לריקוד ואני כמובן מסכים. כולם מסביבנו צוהלים משמחה.
למחרת (היום) תפסתי אוטובוס שייקח אותי לעיר אסטלי, ממנה אסע לשמורה "מיראפלור" שנמצאת בצפון המדינה. הספרדית שלי ממש משתפרת כשאני לבד. אני לומד מילים חדשות ולפעמים אפילו מצליח לנהל שיחות שלמות. בינתים גיליתי שחיוך זה משהו שמבינים בכל השפות, אז אני משתמש בו כמה שיותר. כמו חיוך, כך גם הדולר.
האוטובוס מוריד אותי בשמורה לאחר כשעה וחצי שהוא קירטע. בפנקס רשום לי שם המוטל שבו אני אמור להתאכסן ושם הבעלים. עוד בעיר אסטלי הזמנתי מקומות וקיבלתי תדריך שיביא אותי למוטל.
יחד איתי יורד אדם נוסף ואנחנו צועדים ביחד. בינתים השמש כבר שקעה, חושך מצרים. מסתבר שהישובים פה לא מחוברים לקווי החשמל אלא לגנרטורים פרטיים. אני עוצר לרגע להשתין, ובאירוניה מושלמת נפתחים השמיים ומתחיל לרדת גשם. מה גשם, מבול.
ואני צועד לבד לאחר שהבחור כבר הגיע לביתו. אין שום אורות באופק והגשם ממשיך לדפוק עלי.
ברגעים כאלה אני שמח שגידלתי את השיער. אני פשוט שונא את התחושה של הגשם כשהוא דופק לי על הראש. אני מחליט לא להתבאס מהסיטואציה הרטובה והבודדת, מקסימום אני נשאר עוד לילה בשביל לייבש את הכל.
אני הולך בדרך עפר שמלאה בשלוליות ובוץ ונזכר במסע הכומתה שעברתי יחד עם המחלקה שלי בתור מ"מ. זה היה מסע מדהים בשבילי, מלא סיפוק.
מאות גחליליות מתעופפות בצידי הדרך ויוצרות אשליה ששמיים מלאי כוכבים מקיפים אותי מכל הכיוונים.
אין נפש חיה בחוץ, אין שום סימן לישוב. לפתע אני מזהה צריף. אני מחפש שלט ולא כל כך מצליח. הצריף נראה כמו אורווה אבל אני לא מוצא שום שביל ואי אפשר למצוא את הכניסה.
כמובן שאין לי פנס, אז אני משתמש במצלמה שלי …אך לא בהצלחה מרובה. אז אני מחליט להתקדם עד שלפתע אני שומע קול של אישה. אני צועק לה ערב טוב ולאחר שיחה קצרה היא מסבירה לי שעלי לחזור לאחור.
אני חוזר לאזור האורווה ומרגיש מיואש. פשוט אי אפשר לראות כלום. אני מחליט לצעוק "גונזלס" – זה השם של בעל המוטל. אני צועק בכל הכוח ובתגובה אני שומע רק חרקים וחיות אחרות.
אז אני מחליט לעשות לרגע הפסקה, מוציא סיגריה ולוקח שלוק מהמים שבתרמיל, כשלפתע אני שומע צעדים. מסתבר ששמעו אותי צועק. משום מקום מגיעים שני בחורים צעירים והם לוקחים אותי למוטל.
אמרתי מוטל?! התכוונתי שהגעתי לבית של משפחה. יש חדר אחד להשכרה ורק אני נמצא בו. קיוותי לפגוש עוד מטיילים, אבל חפיף, העיקר שכבר הגעתי.
אם המשפחה מקבלת אותי בשמחה ומכינה לי לאכול, ושוב אני מגלה שלא משנה כמה אורז ושעועית אני אוכל פה זה פשוט לא נמאס לי. להיפך, כל כך טעים לי.
אני יושב לכתוב ומגלה שלמרות המבול, הכיסוי של התיק מנע ממנו להירטב. וואלה נס. שלוק קטן מבקבוק רום שאני נושא איתי ולילה טוב לי.