…הדר גן-אל מנסה לשכנע אותי שכדאי לה להסתפר ולעשות פוני. אני טוען קצת אחרת ומוציא ממנה הבטחה שהיא לא תשאל אותי איך זה נראה.
"את יודעת למה לא כדאי לך לעשות פוני?" אני שואל והדר מתחילה להסביר לי למה כן כדאי…
אני קוטע אותה ואומר "אני אשאל רק שאלה אחת ואת כבר תביני, בסדר?!" היא משיבה בחיוב בלית ברירה. מסוקרנת.
"ראית פעם קלמנטינה עם פוני?!" …היא צוחקת, אומרת שיש בכפר-סבא… למחרת היא כבר עם פוני.
דוקא יפה לה.
אסאמאס
קרה לפני כחודשיים:
אתה פוגש בחורה ביום חמישי בערב בפאב שכונתי והיא כל כך מותק שאתה שוכח שאתה בכלל נמצא בפאב. מה זה שוכח?! רוצה לשכוח! מבחינתך אתם מטיילים עכשיו בחנות תכשיטים, מחפשים טבעת ראויה שתקיף את האצבע הדקיקה והמושלמת שלה.
הלחישות של החברים השיכורים שלך באוזן שהיא "ממש מותק" ו-"בחורה לחתונה" לא ממש תורמות לחיבור שלך למציאות, ואתה מוצא את עצמך חולם בהקיץ… עד שמוגש לך עוד צ'ייסר שמשיב את הראש שלך מחנות התכשיטים המוארת בחזרה לאפלוליות של הפאב.
למזלך היא עדיין יושבת לידך, מחייכת במתיקות. נותנת לך מבט של שותפה לסוד, כאילו שהיא חדרה לך לראש וראתה בעצמה את תעלולי הדימיון שלך.
היא באמת מותק! כל כך מותק עד שאתה באמת שואל את עצמך למה אתה מבזבז פה את הזמן במקום לצאת איתה החוצה ולעבור לגור בבית כפרי כזה, בדיוק כמו הבית על האריזה של קוטג' תנובה.
השיחה ביניכם ממשיכה לעטוף אתכם באינטימיות שברירית שמאפיינת פאבים המוניים, את הרעש שמסביב אתה מזמן כבר לא שומע. אתה מסתכל על כל תנועה מלכותית שלה ומתרכז רק בה, אוהב אותה עוד ועוד עם כל שניה שעוברת. הגעת לנקודה המושלמת לבקש את הטלפון שלה בדיוק לפני שתתחיל לדבר שטויות, ויוצא לך מהפה משפט חמוד כזה, קצת הססני כמו: "אני לא חושב שאני יכול לצאת מכאן בלי הטלפון שלך".
היא לא נראית מבולבלת המותק שלך. אתה יודע שהיא רגילה לשמוע משפטים חמודים כאלה אבל בכל זאת בזוית החיוך שלה אתה קולט קצת מבוכה. "זה קצת מורכב עכשיו… קצת בעייתי" היא משיבה והחיוך שלה ממשיך להמיס אותך בלי קשר רציונלי למילים שיצאו דרכו.
בהחלט לא ראית את זה בא. זה מקלקל את כל התוכניות שתכננת בשבילכם. אין לך מושג איך תסביר להורים ומה להגיד לכל המוזמנים ובכלל מה יהיה עם האולם והקייטרינג. מתשאול עדין אתה מבין שהיא נמצאת בתחילת קשר או שמא לקראת סופו של אחר. אתה מיד מעריך אותה על הכנות והנאמנות שלה.
"הכל זה טיימינג בחיים" מהדהד לך בראש המשפט הכל-כך נכון הזה, ואתה לא מבין איך זה תמיד קורה רק לך. אתה מרגיש שלוותר עכשיו זו תהיה טעות אבל גם לא מרגיש בנוח לתקוף את המלאך שיושב מולך בחיזורים אגרסיביים יותר.
"אז יש לי רעיון!" אתה אומר בטון מלא ביטחון, והיא מביטה בך במבט מופתע. "תני לי את המספר שלך ואני מבטיח שלא אתקשר…"
אתה מביט בה ונדמה לך שסימני שאלה מתחילים לבצבץ מהפנים היפות שלה. אתה ממשיך בשלך, "אני אשלח לך אסאמאס בכל יום שישי שבו יהיה כתוב : "אפשר להתקשר?". אם תכתבי לי שכן, אז אתקשר. אם תכתבי לי שעדיין לא, אחכה לשישי הבא…"
על מצחה מופיע התחלה של קמט של התלבטות וזה בדיוק הזמן להפעיל לחצים בדמות מבט מתחנחן. לשמחתך זה עובד והיא נותנת לך את המספר. אתה שומר אותה בנוקיה הישנה שלך תחת השם מורן אסאמאס. בתוכך מרגיש שעדיין לא הפסדת את זה.
יש קצת שקט ביניכם במשך כמה שניות. אתה מבין שאתם שותקים כי אתה פתאום כן מצליח לשמוע את המוסיקה שהדי-ג'יי מנגן, אבל זו לא שתיקה מעיקה אלא שתיקה נעימה. אתה מסתכל בשעון שבפלאפון ורואה שהשעה 00:05, כבר יום שישי. בלי להתבלבל אתה מקליד את הנוסח שסוכם ביניכם ושולח ל-"מורן אסאמאס".
האור בפלאפון שלה מהבהב ונדמה לך שגם שמעת צליל כזה שפלאפונים עושים כשמתקבלים בהם אסאמאסים. גם היא שמה לב להבהוב הזה שהפלאפון שלה עשה ומושיטה אליו את ידה. היא שוב מחייכת את החיוך המקסים שלה וזה ממלא אותך תקווה שגם היא ציפתה לקבל את האסאמאס הזה, לפחות כמו שאתה ציפית לשלוח אותו.
"אבל אמרת…" היא מתחילה להגיד ואתה קוטע אותה ואומר "כבר יום שישי עכשיו". היא בוחנת את השעה וצוחקת… מקלידה משהו בפלאפון שלה.
"ביפ-ביפ!!", כעת זה הפלאפון שלך שמצפצף. אתה שולח את ידך לעברו ומרגיש את הלב שלך דופק. שניכם מחייכים בעליצות ואתה מקווה שהיא לא מבחינה בחולצה הצמודה שלך שמתרוממת ויורדת לפי קצב הדפיקות.
"עדיין לא" אתה קורא את ההודעה, ושניכם מסתכלים זה על זו ומתפוצצים מצחוק….
– – –
כעבור שבוע:
שבוע שלם עובר בצפייה ליום שישי הבא וכשהוא מגיע לבסוף אתה מתעורר מוקדם, נניח ב-8:00 בבוקר. במשך כל שעות הבוקר האצבעות שלך מלטפות את המקשים של הפלאפון. כבר כתבת את צמד המילים שכבר שבוע אתה מחכה לכתוב בערך מיליון פעמים, בדיוק כמו מספר הפעמים שמחקת אותן מבלי לשלוח אותן. ההתרגשות שמלפני שבוע מציפה אותך מחדש ואתה מחכה לשעה המושלמת לשלוח את האסאמאס, לא רוצה חלילה להעיר אותה מוקדם מדי. לבסוף אתה מחליט שהגיע הרגע ושולח את האסאמאס.
חולפות מספר דקות מבלי שקיבלת ממנה תשובה ואתה חושש מהתגובה שתבוא. חושש יותר שמא לא תגיע בכלל תגובה. לבסוף היא מגיעה בדמות אסמאמס מתנצל, כזה שמסביר למה זה לא היה רעיון טוב כל כך מלכתחילה. כל הטוב שבה מציץ אפילו מהנוסח המדויק של האסאמאס שלה, נוסח עדין שמנסה למזער את הפגיעה בך, ואתה יודע שכעת גבר אחר נהנה ממנה. הקסם שעטף אתכם ביום שישי שעבר נגמר…
"הכל זה טיימינג בחיים" מהדהד לך בראש המשפט הכל-כך נכון הזה, ואתה לא מבין איך זה תמיד קורה רק לך.
– – –
כעבור חודשיים:
פגשת אותה אתמול בערב באותו הפאב בדיוק. עברו יותר מחודשיים מהפעם הראשונה שבה נפגשתם. היא מזהה אותך ברגע, אתה קצת פחות. לאחר שיחה בת שלושה משפטים אתה מעז לשאול אותה אם היא והבחור עדיין ביחד והיא משיבה לך שלא.
"אם היית מחליטה אחרת היינו יכולים להיות עכשיו בירח-הדבש שלנו בהוואי" אתה חושב לעצמך, אבל לא אומר לה כלום. ממשיך לחייך, מסיים את הבירה שלך ויוצא משם. גם המעגל הזה נסגר.
גלישת אומגה
נכתב ב- 26.11.2006
בטיול אתה מגלה לפעמים שקל מאוד לוותר על הכתיבה ולעסוק בחוויה הרגעית המתרחשת באותו הרגע. את הקטע הזה אני זוכר שכתבתי מיד לאחר שהתרחש, שניה לפני שחוויה נוספת החלה…
אתמול בערב דומיניק בישל ארוחה לשלושתנו בעיירה שנקראת "מונטה-ורדה – סנטה-אלנה". מסתבר שהוא עבד כשף במסעדה בקוויבק במשך 4 שנים. הוא כבר מכיר את חוקי הכשרות מכל התקופה שהוא מסתובב איתי, ולמרות הקשיים וה-"מגבלות" הוא הכין ארוחה מטורפת: ערמה של סטייקים ביין אדום ופטריות וליד זה פסטה עם ירקות ושעועית. מיד לאחר שאני קיבלתי את הצלחת שלי, הוצאה השמנת והגבינה מין השקית והצטרפה במין סינרגיה שכנראה לא אכיר לצלחותיהן של דומיניק ואירית.
הארוחה סיכמה אחלה יום של נסיעה. באותו הבוקר הגענו לסנטה-אלנה לאחר שנפרדנו מקרלוס ועלינו על מיני-ואן שלקח אותנו לגדותיו של אגם ארנאל. את האגם חצינו בשייט בסירה ובצד השני שוב עלינו על רכב שלקח אותנו במעלה שרשרת ההרים אל סנטה-אלנה הגבוהה. במהלך השיט דומיניק נרדם על הספסל ואני ואירית אכלנו באגטים טריים עם שוקולד נוטלה. אחר כך ניגשתי לרב-החובל וביקשתי להחזיק את ההגה של הסירה. רב-החובל הסכים מיד ואני ניצלתי את הרגע לתמונה…. מבטיהם המפוחדים של שאר הנוסעים קיצרו את הרגע ורב-החובל סימן לי שכדאי שהוא ישוב לשבת מאחורי ההגאים.
העיירה סנטה-אלנה ממוקמת במקום גבוה, בסביבה של יערות עננים. יערות עננים הם יערות שממש נמצאות בתוך העננים ולכן כל הזמן שוררים בהם ערפל, רטיבות וריח של גשם. יש באזור חברות שמפעילות גלישות אומגה מעל ובתוך צמרות העצים. כך אפשר להרגיש את היער גם מלמעלה, מנקודת מבטם של העננים.
אירית דיברה על האומגות הללו מתחילת הטיול שלה לדעתי וחיכתה להן בציפיה ארוכה, ואני מצידי זוכר שסיגל סיפרה לי על החוויה. אז סגרנו עם חברה אחת שהגיעה לאסוף אותנו והתייצבנו בנקודת ההתחלה של מסלול האומגות. חבורה של מדריכים-קופים פגשה אותנו והלבישה אותנו ברתמות ו… יאללה מתחילים!
החברה הקימה מערך מדהים וסבוך של פלטפורמות מעץ על גבי צמרות העצים. בין פלטפורמה לפלטפורמה מתוחים כבלי פלדה חזקים שעל גבם אנחנו גולשים כשאנחנו תלויים באויר עם גלגלות. בהתחלה המסלולים קצרים יחסית ואיטיים אבל ככל שממשיכים הם נהיים יותר מהירים ויותר ארוכים. יש סה"כ 16 מסלולים כשהשיא הוא מסלול באורך של 550 מ' ובגובה של 100 מ' מעל היער הפרוש מטה.
אני עומד על פלטפורמה ומחכה לתורי להתגלש. אחד אחד, קופצים המטיילים קדימה וממשיכים בגלישה אל הפלטפורמה שממול. כשסוף-סוף מגיע תורי אני לוקח תנופה ומזנק קדימה אל האויר. הגלגלת מתחילה לצבור מהירות ואני מייצב את הגוף בכדי שלא אסתובב סביב עצמי כמו הליקופטר. התחושה היא שאני מרחף בתוך ענן. מיליוני טיפות קטנות פוגעות בפניי בזמן שאני טס מעל צמרות העצים. הפנים שלי נרטבות, והרוח עושה תחושה נעימה של קרירות חורפית. הכבל שמעלי משמיע חריקות בזמן שהגלגלת מסתובבת במהירות ובכל פעם כאשר המסלול מסתיים מתחשק לי להתחיל אותו מחדש.
בנוסף למסלולי הגלישה הרגילים יש כבל של נפילה חופשית וגם מתקן שנקרא טרזן שבו עפים מצד לצד בדיוק כמו הדמות שעל שמה נקרא המתקן. אירית, שכחה איכשהו את הדיבורים שלה על פחד שקדמו להגעתנו לכאן, והחליפה אותם במשפטים כמו "אני רוצה ראשונה" ואני תהיתי לעצמי אם זאת אותה אירית… את הכבל האחרון גלשנו ביחד כשאנחנו מחוברים אחד לשניה. הערפיליות של הגשם כרגיל כיסתה את פנינו, וצחוקה המתגלגל של אירית הדביק גם אותי.
היה יומעולה!