פטוש
החברה שם בחיל האוויר לא יודעים שכל הסיפור הזה של הטייס שנקרא בעגה החיל-האווירית "דתי-בלאי", התחיל רק בגלל פליטת פה אחת טיפשית שלו בכיתה ט'. הנושא של הגיוס לצבא עלה בשיחה באחד השיעורים, וכשהגיע תורו של פטוש להגיד לאן ירצה להתגייס הוא אמר בביטחון שהוא יהיה טייס. "מי שמע על טייס מיעבץ?!" צחקו החברה על השטות שפלט לאוויר, אך הוא, פטוש, בעקשנותו ובדבקות שמאפיינת אותו עד היום נדר אז נדר בליבו: "אני עוד אהיה טייס…"
חלפו מספר שנים, החברה התחילו לצאת לגיבושים ופטוש עבר צעד צעד את המבחנים בדרך אל הקורס הנכסף. הוא שמע שיהיה קשה, ושיהיה עליו לוותר על דברים נוספים שבהם חפץ, אך המטרה שעמדה ניצבת מול עיניו הייתה נעלה יותר וחשובה יותר עבורו.
ב-17 ביולי 2001 התייצב פטוש זקוף וגאה בבקו"ם, מחכה להתחיל את ההרפתקה שלימים אולי תהיה המשמעותית בחייו, וזו שתעצב את דמותו הרצינית שאנו מכירים היום. החברה דרך אגב, בדיוק באותו הרגע בו מדד פטוש את מדי הבז' החדשים, הורידו דרינקים ונישקו שוודיות באיוס היוונית. אבל הלוא כבר הזכרנו את המילה ויתורים עוד קודם.
עברו להן פתאום שנתיים די מהירות, לנו לחברה, מהצד. כנראה שככה עוברות שנתיים שמלוות בסודיות וחשאיות, במיעוט של סיפורים. בטח כשמסגרת הזמן שבה יכולנו להתראות הייתה במהלך השבתות המקוצרות הנוראיות כל-כך. אבל הזמן, בדיוק כמו שעושה זמן, המשיך לעשות את מה שהוא הכי טוב בו והמשיך להתקדם, עד שיום אחד קיבלנו לידינו הזמנות לטקס הסיום.
"טקס סיום?! כבר?!" שאלנו את עצמנו. כולנו ידענו על אותו תאריך שבו נכתבו בכל-כך הרבה יומנים "טקס סיום קורס טיס", אבל התאריך הזה היה דמיוני מדי, רחוק מדי, ואנו לא הרגשנו בו מתקרב ומתקרב. מבלי לעכל את גודל ההישג ומבלי להבין את ההתמדה והקשיים שעמדו לו בדרך, מצאנו את עצמנו עומדים לצד המשפחה האוהבת על הטריבונה ומברכים את הטייס הצעיר… וכמובן את אימא שלו שהביאה מפרומות לטקס.
השנים הבאות היו שנים של פריחה. ביחד ולחוד עברנו קורסים, הכשרות, אהבות ופרידות, שחרור, לימודים, טיול ארוך, טיול קצר. הייתה קוסטה-ריקה והייתה נעמונת אחת. היו דרגות חדשות וקבע וקוסקוס. טיולים בארץ ועל-האשים. הייתה הודו ופויקה וכמובן יש את תום. היה מעבר לחולון, הרפתקאות בתל- אביב, חברות חדשות וחברות ישנות. פרגולות וגלישה, כשהיה זמן בין שמירה לשמירה גם הייתה מכללה. הייתה פיאט שמתה וטויוטה מקרטעת. קיבוץ ודקים ובמבה-אוסם בטעם נוגט, סיום של תואר במקביל להתחלה. בתים מעץ, ימי שישי אצל זאביק. שאכטות ויין. סובארית בעלת חיי נצח ודובדבנים שעושים לראש להסתובב. תודה לאל שאין פסיכומטרי ותודה לאל שיש את יואב. והיו את כל הבחורות שהיו באות עם הטייס כמו בסיפורים. עוד מפרום שעושה נעים בבטן, ואבו-חסן על הבוקר כשבחוץ עוד קר. ים וגלים, תיירות על החוף. פאבים, שיעורים במשחק. ועוד ועוד…
והיה גם פטוש אחד שטעם כמו כל אחד מאיתנו מכל אלו, אך בכל זאת גם קם בכל בוקר בשעות לא שעות ותפס את הטיסה לבסיס. אותו פטוש בעל 1000 השמות והכינויים שטס מידי יום ביומו וראה את המדינה היפה שלנו ממבט הציפור. השקיף על הנגב והערבה, חתך את העמק ונסק לאורך הבקעה. ראה את ההרים ומדרונות השפלה, את מישור החוף האין סופי ושלושת הימים.
אז אני אומר לעצמי, תגיד יא פטוש, את המדינה שלנו אתה מכיר יופי-יופי מלמעלה, אבל לא הגיע הזמן ללכת קצת ברגל?!
באהבה
עמיחי