ארכיון פוסטים מהחודש "יוני, 2009"

לזכרו של Frank Guy Earl West

יום שני, 15 ביוני, 2009
Frank Guy Earl West

Frank Guy Earl West

הפוסט הזה מוקדש לפרנק ווסט, אדם יקר לליבי.

את פרנק ווסט הכרתי בערב שישי אחד בהוסטל בכפר מקסים בשם סנטה-קרוז שנושק לאגם אטיטלן שבגואטמלה. הערב הזה היה קסום עבורי, מין מסיבת תחפושות מטורפת ללא גבולות שבה רקדנו והשתכרנו לתוך הלילה. בין כל אותם אורחי ועובדי המלון שהשתתפו במסיבה היו גם מספר מבוגרים אמריקאים הזויים וביניהם היה גם פרנק. פרנק משך מיד את תשומת ליבי בשל העובדה שהוא לבש ציציות מתחת לחולצה הצבעונית שלו. באותו הערב לא דיברנו אבל זכור לי שהכוסות שהחזקנו בידינו נקשו זו בזו מספר פעמים לא מועט בטרם פרשנו למיטותינו.

למחרת בערב לאחר שההוסטל התרוקן מהתפוסה המלאה שהיתה בו ליל אמש, פגשתי שוב את פרנק במסעדת ההוסטל ושוחחנו כשמוסיקה רגועה ברקע. כשפרנק שמע שאני מישראל הוא ממש התרגש. התעקש להזמין אותי למשקה, שאל על העיניניים בארץ ושוחח איתי רבות על ישראל.

מסתבר שהוא יהודי, חי ועבד במשך כל חייו בארצות הברית ועתה כשהוא מקבל כספים מהביטוח הלאומי האמריקאי הוא בחר להעתיק את חייו מהרעש וההמולה שבארצות הברית לשלווה והפשטות של גואטמלה. כאשר ראה את אגם אטיטילן שגדותיו מוקפות בהרי געש מחודדים וכפרים קטנים ושלווים, מיד ידע שכאן הוא רוצה לחיות. הוא סיפר לי שהוא מחפש לקנות כאן בית גדול עם עוד מספר חברים והם כרגע גרים בבית זמני עד שימצאו את מבוקשם, בית על גדת האגם.

כששוחחנו על עתידה הנראה-בעין של ישראל פרנק נראה מודאג. סיפרתי לו על השירות הצבאי ועל הלך הרוחות בישראל בנוגע לפלשתינאים, הסורים והאיראנים. סיפרתי לו שאני משרת במערך המילואים של צה"ל והוא התעקש לברך אותי. כך עמד לצדי אדם חייכן שעל פניו וזקנו האפור ניכרו השנים הרבות בחייו וההרפתקאות שצבר. פניו עטו מעטה של רצינות שהיה כה מוזר אחרי שעות שביליתי לצד פניו המחייכים. הוא הניח את ידו הכבדה על ראשי, עצם את עיניו וברך אותי בשצף של מלמולים שלא הבנתי. כשפתח את עיניו ראיתי שדמעות של התרגשות הציפו את עיניו. הוא ניגב את העינים עם שרוול של חולצתו הצבעונית והציציות שמתחת לחולצה בצבצו להן שוב.

לאחר עוד יום של שהייה בהוסטל המשכתי בטיול שלי, לא לפני שנפרדו זה מזה והחלפנו אימיילים. מסתבר שפרנק מצייר והבטחתי לשלוח לו מספר תמונות שצילמתי שמצאו חן בעיניו כדי שיוכל לצייר העתק שלהן.

עוד בהמשך הטיול וגם לאחר ששבתי לישראל שמרנו על קשר מדי פעם, התעניינו זה בשלומו של זה. המכתבים של פרנק תמיד היו מלווים בתחושה של אושר כנה. נראה היה שפרנק מצא את המקום המושלם עבורו כדי להזדקן בו ולהיות מאושר בין אנשים וסביבה שכה אהב.

במוצ"ש האחרון קיבלתי אימייל מאשתו של פרנק, בברלי. ניסיתי לתרגם אותו כאן:

שלום לכולם! לאלו מכם שלא יודעים, פרנק נפטר ביום רביעי בלילה. הוא צעד הביתה ממסיבת האומנות השבועית שהוא אירח בכפר הסמוך (צעידה שהוא עשה לפחות 100 פעמים) והחל להרגיש כאבים מאסיבים בלבו. מצבו הדרדר במשך שעתיים עד שהוא לבסוף קרס ונפטר. לא היו רופא או סירת חירום בסביבה, נסיונות ההחייאה לא היו אפקטיבים. אני מאמינה בכל ליבי שלא היה עוד מה לעשות כדי להציל אל חייו. כל תושבי הכפר שבו חיינו במשך שמונת החודשים האחרונים הופיעו פתאום. זה היה מחזה מדהים. הוא נקבר על ראש גבעה שממנה אפשר להשקיף על כל האגם. הוא היה אוהב את זה, הוא היה רוצה לצייר את הנוף הזה.

רציתי שכולכם תדעו עד כמה שהיתה לכם משמעות בחייו, ושהוא העריך את מערכות היחסים שלו עם כל מי שפגש. גם אלו מכם שלא פגשתי בעצמי, דעו לכם שפרנק היה שב הביתה ומספר לי על כל אחד מכם כך שאני מרגישה שאני מכירה כל אחד מכם באופן אישי.

אהבה ושלום לכולם

בברלי ווסט

מפלים מתנפצים ואיתם גם מחסומים

יום רביעי, 3 ביוני, 2009
ברקע המפל מתנפץ לטריליוני רסיסים

ברקע המפל מתנפץ לטריליוני רסיסים

נכתב ב- 25.11.2006

בבוקר שלמחרת התעוררתי בערך ב-10:00 כי התעצלתי להתעורר יותר מוקדם. חווית המעינות החמים והר הגעש מאתמול עוד היתה טריה בראשי והתחשק לי לחקור עוד את הסביבה המדהימה הזו של הר הגעש ארנאל. אירית עוד נמנמה במיטה אז השארתי אותה ואת דומיניק במוטל והלכתי לכיוון המפל שנקרא La Catarata de Fortuna. בדרך עצרתי וקניתי באגט קטן והבאתי איתי שוקולד נוטלה שכבר היה לי. כך, עם התיק הקטן על גבי חציתי את העיירה השלוה ויצאתי לעבר המפל בהליכה על שוליים של כביש צר.

המפל עצמו מרוחק בערך 7 קילומטרים מהעיירה ובקוסטה ריקה ממש חם כך ש-7 קילומטרים של הליכה הם לא תענוג גדול. תוך כדי הליכה, בכל פעם שרכב חלף על פני סימנתי לו עם האצבע וקיוויתי שיעצרו לי. לשמחתי עצרה לי חבורת אמריקאים ברכב סובארו מהדגם המרובע והישן הזה שחשבתי שיש רק בישראל.

במהלך הנסיעה הקצרה על דרך העפר המפותלת ראינו סוסים ופרות שהביטו באדישות בסובארו המדדה. הסובארו קיפצה על האבנים וכמעט שבקה חיים בכמה קטעים תלולים. אני כבר חשבתי שאפילו לסייח הצעיר שראינו לפני מספר דקות יש יותר כוח סוס מאשר לסובארו. אבל סובארו כמו סובארו, כרגיל לא אכזבה.

כשירדנו מהאוטו שמעתי קולות של מים ומישהו מקומי הסביר לי שכדי להגיע ממש למפל צריך לרדת המון מדרגות תלולות למטה. היה לי חם ולא כל כך התחשק לי לספור כמה מדרגות יש בירידה אז החלטתי לדחות את הסקרנות שלי ואת ספירת המדרגות לאחר כך, לעליה.

ירדתי וירדתי. מסביב גדלו ללא כל הפרעה עצים וצמחים, שרויים בהרמוניה משלהם ומשתלבים אלו באלו ללא הפרעה, שאון המים הלך וגבר ככל שירדתי מטה ומטה. לבסוף הגעתי לנקודת תצפית מצוינת בתחתית המדרגות שממנה אפשר לראות את כל המפל, מהנקודה שבה זרם המים מתחיל את מסעו למטה, ועד לנקודה שזה הזרם פוגע בברכת המים למטה ומתנפץ לטריליוני אגלים.

התקדמתי לשפת הברכה. המפל פשוט מדהים! כל כך הרבה מים נשפכים למטה ושוב פעם עולה בראשי תאוריית הברז שמישהו בקוסטה ריקה שכח לסגור. הזרם נופל מגובה של 50 מטר וכשהוא פוגע בברכה הוא משפריץ לכל הכיוונים. ממש הרגשתי את הטיפות הקטנות באויר מלטפות לי את האף והמצח.

נכנסתי לברכה וניסיתי לשחות לעבר המרכז, בדיוק לנקודה שבה פוגעים המים, אבל הכוח של המים היה כל כך עוצמתי שלא הצלחתי בכלל להתקרב. עוד בחור אמריקאי שראו עליו שהוא שחיין מקצועי לא הצליח אף הוא להביס את המפל האימתני. במחשבה לאחור אולי זה בכלל לא רעיון טוב להיות מתחת לזרם הזה. יצאתי מהמים וניגבתי באגט עם שוקולד נוטלה. אכלתי כמעט חצי באגט עד שנסתמה לי הבטן והתחלתי להתרכז במשימה החשובה שעמדה לפני… ספירת המדרגות.

לספור מדרגות בשמורת טבע בקוסטה-ריקה זה לא דבר קל כמו שזה נשמע. בכל פעם שיוצאים לטיול ומישהו חולף על פניך, בין אם מדובר בתייר ובין אם לאו, תמיד אומרים "אולה" זה לזה. ובין "אולה" אחת לאחרת קל מאוד להתבלבל בספירה. בכל מקרה התחלתי לטפס במעלה המדרגות ולספור אותן. גיליתי שיש 441 מדרגות או 541… אני לא בטוח כי התבלבלתי באמצע ולא התחשק לי לרדת למטה ולספור מחדש.

שוב תפסתי טרמפ בחזרה לעיירה, הפעם עם זוג נחמד שהוריד אותי ממש בקרבת האכסניה. אירית ודומיניק היו מסוקרנים לשמוע על הטיול שלי. הם משכו את הבוקר עד הצהרים וניצלו באופן מלא את השלווה של העיירה הזו כדי להישאר מנומנמים. את אחר הצהרים העברנו בשלווה בהליכה רגועה ברחובות העיירה.

בערב קרלוס (או כפי שהוא נוהג לקרוא לעצמו: Mr. Lava) הקפיץ אותנו למועדון מקומי. הבירה המקומית בקוסטה ריקה נקראת Imperial וחוץ מהצבע, היא די מזכירה מים. באותו הערב היא נשפכה כמו מים בכל המועדון. היתה במועדון תחרות שבה היתה אמורה להיבחר "נערת ה- Imperial" החדשה של האזור. על במה קטנה עמדו מספר בחורות לבושות בשחור וצהוב ורקדו לצלילי הרגאיי-טון הנוראי. מדי פעם הקהל הריע להן וכך הן סוננו בזו אחר זו.

באיזשהו שלב דומיניק חתך להוסטל ואני ואירית נשארנו יחדיו, ספק אם כדי לצפות בסוף התחרות, ספק אם כדי להישאר קצת לבד. בסופו של דבר נמאס גם לשנינו והתחלנו לצעוד בחזרה להוסטל. בדרך להוסטל נעצרנו לשבת על ספסל קטן ליד הפלאזה המרכזית. דיברנו קצת ואחרי כמה דקות סופסוף התנשקנו.

שבועיים שאני מסתובב מסביבה ומקווה שזה כבר יקרה. מהרגע שראיתי אותה בהוסטל בגראנדה שבניקרגואה והתחבקנו מיד, רק בגלל שאנחנו ישראלים. כבר אז הרגשתי משהו בבטן. וכבר שבועיים שאני מגשש ומחבק. מנשק על המצח וקצת על הלחי. והיא נותנת לי אבל לא מחזירה. שבועיים שבאמת אני כבר משתגע וסופסוף היא מרשה לעצמה להחזיר לי גם. וכל כך כיף לי איתה. ילדה. בדיוק כמוני. יודעת להנות מהדברים הקטנים שבחיים. מתלהבת מגלידה כמו שצריך, עם רעשים שעושים לי חשק לקנות לה אוטו-גלידה. כאילו שמעולם לא איבדה את הילדות.

אנחנו מתנשקים ובדיוק על זה אני חושב. על כמה שכיף לי בטיול מאז שאנחנו מטיילים ביחד, וכמה שעוד יהיה לנו כיף בהמשך. לפעמים אני מרגיש שדומיניק תקוע באמצע אבל גם הוא סוג של ילד. עברה עליו חוויה של בגידה והוא מרוסק כרגע, לא החלטי, מבולבל, לא מצליח לקרוא את המצב והסיטואציה. למל"ם.