הר הגעש Concepcion באי Ometepe.
נכתב ב- 31.10.2006
שלשום, הפלגנו אני ומתן במעבורת אל אי שנקרא Ometepe. יצאנו מ- Rivas אליה חזרנו מהחוף באמצעות טרמפ עם חברה מסקוטנד.
באי יש שני הרי געש, הגבוה מביניהם, בגובה 1600 מ' פלוס-מינוס וצורתו כשל קונוס, נקרא Concepcion.
לאחר לילה של שינה טובה יצאנו לעבר הפיסגה. מתן לא הסכים לשכור מדריך מקומי ויצאנו ברגל (כ- 7 קילומטר) לכפר שממנו יוצא השביל אל ההר. למה שביל?! פשוט מאוד, עד כחצי מגובהו ההר מלא בצמחיה צפופה ואי אפשר לעבור דרכה.
ניסינו לשאול מקומיים לגבי מיקומו של השביל, אך לא ידענו בוודאות.
מתן ראה סכין באורך של מטר אצל אחד החקלאים שמעבדים את אדמותיהם למרגלות ההר וקנה אותה.
לדעתי, כאן התחילו הבעיות…
התחלנו להתקדם ביןי המטעים אל ההר ותוך זמן קצר התחלנו לטפס למעלה.
ככל שהתקדמנו הצמחיה נעשתה יותר צפופה, השביל שהלכנו בו, נראה פחות ופחות כמו שביל.
בשלב מסוים הצמחיה נהייתה סבוכה מאוד, אז מתן בלי לחשוב פעמיים הוציא את החרב החדשה שלו ופילס את הדרך.
וככה אנחנו הולכים, מתן בראש עם החרב שלו יוצר שביל חדש ואני מאחוריו.
לאחר שעתיים התחלתי לדאוג שכבר לא נספיק להגיע עד למעלה ולשוב עד האור האחרון. מה שאומר שזה באסה של החיים! כי אי אפשר לעבור דרך הסבך בלי אור שמש… ונצטרך להעביר את הלילה שם.
לאחר כ- 4-5 שעות סוף-סוף יצאנו מהיער והגענו לסבך שמגיע "רק" עד המותנים. כשמסתכלים למעלה לא רואים את הסוף, ההר מכוסה כמעט תמיד בענן. מה שכן אפשר לראות זה שהשיפוע נהיה יותר ויותר תלול.
תוך כמה דקות ואנחנו כבר בתוך הענן. השיער שלי והבגדים מתחילים להירטב ומתחיל להימאס לי.
מתן לעומת זאת, ממשיך לטפס במרץ ואני מצידי מזדחל מאחוריו.
אויש כמה שאני שונא אותו. אני כל כך שונא אותו שהוא הכניס אותי לחרא הזה. אני מתחיל לקטר בקול ומציע שנחזור, אבל אין עם מי לדבר.
אנחנו ממשיכים, סוף-סוף נגמרה הצמחיה, אבל השיפוע חד מאוד. ההר לא נגמר ומרגע לרגע אני יותר ויותר שונא אותו, ששיכנע אותי להמשיך. אני לא מבין למה לא הסכמתי להסתובב.
הרוח חזקה מאוד למעלה והערפילים כבדים. אני רואה את הגב של מתן כבר במשך כ- 6 שעות, אלא שבגלל הערפל, דמותו מעורפלת.
אני ממשיך, פתאום אני רואה את מתן יושב. אני מסתכל למעלה ויש רק שמים. "עשינו את זה, פול" מתן אומר לי. אני מתיישב לתמונה.
"אני גאה בך פול" הוא ממשיך. ואני מחייך אליו באהבה. 6 שעות שאני שונא אותו. 6 שעות שאני רואה את הגב שלו ומקלל לו את כל המשפחה. ואז, ברגע אחד כשהוא אומר לי את המשפט הזה, אני סולח לו על הכל. אני פשוט אוהב אותו. ככה הוא, מתן. לידו אני לא קצין. לידו אני חייל פשוט.
עכשיו נשאר רק למהר למטה כדי שלא ניתקע ביער. אנחנו יורדים את השיפוע ומחליקים מפעם לפעם. פתאום אני כבר מתגעגע לעליות. העיקר לא להמשיך בירידות.
מתן מאתר את הנתיב שנראה הנוח ביותר ואנחנו נופלים בול על השביל. יש לנו רק 3 שעות של אור ואנחנו ממהרים.
איך שאנחנו מגיעים לכביש הראשי שוקעת השמש. מזל? בהחלט כן! הרבה מתן ומעט מזל. כבר אמרתי כמה שאני אוהב אותו?!
