הבלוג של פול

גלישת אומגה

נכתב ב- 26.11.2006

בטיול אתה מגלה לפעמים שקל מאוד לוותר על הכתיבה ולעסוק בחוויה הרגעית המתרחשת באותו הרגע. את הקטע הזה אני זוכר שכתבתי מיד לאחר שהתרחש, שניה לפני שחוויה נוספת החלה…

אתמול בערב דומיניק בישל ארוחה לשלושתנו בעיירה שנקראת "מונטה-ורדה – סנטה-אלנה". מסתבר שהוא עבד כשף במסעדה בקוויבק במשך 4 שנים. הוא כבר מכיר את חוקי הכשרות מכל התקופה שהוא מסתובב איתי, ולמרות הקשיים וה-"מגבלות" הוא הכין ארוחה מטורפת: ערמה של סטייקים ביין אדום ופטריות וליד זה פסטה עם ירקות ושעועית. מיד לאחר שאני קיבלתי את הצלחת שלי, הוצאה השמנת והגבינה מין השקית והצטרפה במין סינרגיה שכנראה לא אכיר לצלחותיהן של דומיניק ואירית.

הארוחה סיכמה אחלה יום של נסיעה. באותו הבוקר הגענו לסנטה-אלנה לאחר שנפרדנו מקרלוס ועלינו על מיני-ואן שלקח אותנו לגדותיו של אגם ארנאל. את האגם חצינו בשייט בסירה ובצד השני שוב עלינו על רכב שלקח אותנו במעלה שרשרת ההרים אל סנטה-אלנה הגבוהה. במהלך השיט דומיניק נרדם על הספסל ואני ואירית אכלנו באגטים טריים עם שוקולד נוטלה. אחר כך ניגשתי לרב-החובל וביקשתי להחזיק את ההגה של הסירה. רב-החובל הסכים מיד ואני ניצלתי את הרגע לתמונה…. מבטיהם המפוחדים של שאר הנוסעים קיצרו את הרגע ורב-החובל סימן לי שכדאי שהוא ישוב לשבת מאחורי ההגאים.

העיירה סנטה-אלנה ממוקמת במקום גבוה, בסביבה של יערות עננים. יערות עננים הם יערות שממש נמצאות בתוך העננים ולכן כל הזמן שוררים בהם ערפל, רטיבות וריח של גשם. יש באזור חברות שמפעילות גלישות אומגה מעל ובתוך צמרות העצים. כך אפשר להרגיש את היער גם מלמעלה, מנקודת מבטם של העננים.

אירית דיברה על האומגות הללו מתחילת הטיול שלה לדעתי וחיכתה להן בציפיה ארוכה, ואני מצידי זוכר שסיגל סיפרה לי על החוויה. אז סגרנו עם חברה אחת שהגיעה לאסוף אותנו והתייצבנו בנקודת ההתחלה של מסלול האומגות. חבורה של מדריכים-קופים פגשה אותנו והלבישה אותנו ברתמות ו… יאללה מתחילים!

החברה הקימה מערך מדהים וסבוך של פלטפורמות מעץ על גבי צמרות העצים. בין פלטפורמה לפלטפורמה מתוחים כבלי פלדה חזקים שעל גבם אנחנו גולשים כשאנחנו תלויים באויר עם גלגלות. בהתחלה המסלולים קצרים יחסית ואיטיים אבל ככל שממשיכים הם נהיים יותר מהירים ויותר ארוכים. יש סה"כ 16 מסלולים כשהשיא הוא מסלול באורך של 550 מ' ובגובה של 100 מ' מעל היער הפרוש מטה.

אני עומד על פלטפורמה ומחכה לתורי להתגלש. אחד אחד, קופצים המטיילים קדימה וממשיכים בגלישה אל הפלטפורמה שממול. כשסוף-סוף מגיע תורי אני לוקח תנופה ומזנק קדימה אל האויר. הגלגלת מתחילה לצבור מהירות ואני מייצב את הגוף בכדי שלא אסתובב סביב עצמי כמו הליקופטר. התחושה היא שאני מרחף בתוך ענן. מיליוני טיפות קטנות פוגעות בפניי בזמן שאני טס מעל צמרות העצים. הפנים שלי נרטבות, והרוח עושה תחושה נעימה של קרירות חורפית. הכבל שמעלי משמיע חריקות בזמן שהגלגלת מסתובבת במהירות ובכל פעם כאשר המסלול מסתיים מתחשק לי להתחיל אותו מחדש.

בנוסף למסלולי הגלישה הרגילים יש כבל של נפילה חופשית וגם מתקן שנקרא טרזן שבו עפים מצד לצד בדיוק כמו הדמות שעל שמה נקרא המתקן. אירית, שכחה איכשהו את  הדיבורים שלה על פחד שקדמו להגעתנו לכאן, והחליפה אותם במשפטים כמו "אני רוצה ראשונה" ואני תהיתי לעצמי אם זאת אותה אירית… את הכבל האחרון גלשנו ביחד כשאנחנו מחוברים אחד לשניה. הערפיליות של הגשם כרגיל כיסתה את פנינו, וצחוקה המתגלגל של אירית הדביק גם אותי.

היה יומעולה!

ברקע המפל מתנפץ לטריליוני רסיסים

נכתב ב- 25.11.2006

בבוקר שלמחרת התעוררתי בערך ב-10:00 כי התעצלתי להתעורר יותר מוקדם. חווית המעינות החמים והר הגעש מאתמול עוד היתה טריה בראשי והתחשק לי לחקור עוד את הסביבה המדהימה הזו של הר הגעש ארנאל. אירית עוד נמנמה במיטה אז השארתי אותה ואת דומיניק במוטל והלכתי לכיוון המפל שנקרא La Catarata de Fortuna. בדרך עצרתי וקניתי באגט קטן והבאתי איתי שוקולד נוטלה שכבר היה לי. כך, עם התיק הקטן על גבי חציתי את העיירה השלוה ויצאתי לעבר המפל בהליכה על שוליים של כביש צר.

המפל עצמו מרוחק בערך 7 קילומטרים מהעיירה ובקוסטה ריקה ממש חם כך ש-7 קילומטרים של הליכה הם לא תענוג גדול. תוך כדי הליכה, בכל פעם שרכב חלף על פני סימנתי לו עם האצבע וקיוויתי שיעצרו לי. לשמחתי עצרה לי חבורת אמריקאים ברכב סובארו מהדגם המרובע והישן הזה שחשבתי שיש רק בישראל.

במהלך הנסיעה הקצרה על דרך העפר המפותלת ראינו סוסים ופרות שהביטו באדישות בסובארו המדדה. הסובארו קיפצה על האבנים וכמעט שבקה חיים בכמה קטעים תלולים. אני כבר חשבתי שאפילו לסייח הצעיר שראינו לפני מספר דקות יש יותר כוח סוס מאשר לסובארו. אבל סובארו כמו סובארו, כרגיל לא אכזבה.

כשירדנו מהאוטו שמעתי קולות של מים ומישהו מקומי הסביר לי שכדי להגיע ממש למפל צריך לרדת המון מדרגות תלולות למטה. היה לי חם ולא כל כך התחשק לי לספור כמה מדרגות יש בירידה אז החלטתי לדחות את הסקרנות שלי ואת ספירת המדרגות לאחר כך, לעליה.

ירדתי וירדתי. מסביב גדלו ללא כל הפרעה עצים וצמחים, שרויים בהרמוניה משלהם ומשתלבים אלו באלו ללא הפרעה, שאון המים הלך וגבר ככל שירדתי מטה ומטה. לבסוף הגעתי לנקודת תצפית מצוינת בתחתית המדרגות שממנה אפשר לראות את כל המפל, מהנקודה שבה זרם המים מתחיל את מסעו למטה, ועד לנקודה שזה הזרם פוגע בברכת המים למטה ומתנפץ לטריליוני אגלים.

התקדמתי לשפת הברכה. המפל פשוט מדהים! כל כך הרבה מים נשפכים למטה ושוב פעם עולה בראשי תאוריית הברז שמישהו בקוסטה ריקה שכח לסגור. הזרם נופל מגובה של 50 מטר וכשהוא פוגע בברכה הוא משפריץ לכל הכיוונים. ממש הרגשתי את הטיפות הקטנות באויר מלטפות לי את האף והמצח.

נכנסתי לברכה וניסיתי לשחות לעבר המרכז, בדיוק לנקודה שבה פוגעים המים, אבל הכוח של המים היה כל כך עוצמתי שלא הצלחתי בכלל להתקרב. עוד בחור אמריקאי שראו עליו שהוא שחיין מקצועי לא הצליח אף הוא להביס את המפל האימתני. במחשבה לאחור אולי זה בכלל לא רעיון טוב להיות מתחת לזרם הזה. יצאתי מהמים וניגבתי באגט עם שוקולד נוטלה. אכלתי כמעט חצי באגט עד שנסתמה לי הבטן והתחלתי להתרכז במשימה החשובה שעמדה לפני… ספירת המדרגות.

לספור מדרגות בשמורת טבע בקוסטה-ריקה זה לא דבר קל כמו שזה נשמע. בכל פעם שיוצאים לטיול ומישהו חולף על פניך, בין אם מדובר בתייר ובין אם לאו, תמיד אומרים "אולה" זה לזה. ובין "אולה" אחת לאחרת קל מאוד להתבלבל בספירה. בכל מקרה התחלתי לטפס במעלה המדרגות ולספור אותן. גיליתי שיש 441 מדרגות או 541… אני לא בטוח כי התבלבלתי באמצע ולא התחשק לי לרדת למטה ולספור מחדש.

שוב תפסתי טרמפ בחזרה לעיירה, הפעם עם זוג נחמד שהוריד אותי ממש בקרבת האכסניה. אירית ודומיניק היו מסוקרנים לשמוע על הטיול שלי. הם משכו את הבוקר עד הצהרים וניצלו באופן מלא את השלווה של העיירה הזו כדי להישאר מנומנמים. את אחר הצהרים העברנו בשלווה בהליכה רגועה ברחובות העיירה.

בערב קרלוס (או כפי שהוא נוהג לקרוא לעצמו: Mr. Lava) הקפיץ אותנו למועדון מקומי. הבירה המקומית בקוסטה ריקה נקראת Imperial וחוץ מהצבע, היא די מזכירה מים. באותו הערב היא נשפכה כמו מים בכל המועדון. היתה במועדון תחרות שבה היתה אמורה להיבחר "נערת ה- Imperial" החדשה של האזור. על במה קטנה עמדו מספר בחורות לבושות בשחור וצהוב ורקדו לצלילי הרגאיי-טון הנוראי. מדי פעם הקהל הריע להן וכך הן סוננו בזו אחר זו.

באיזשהו שלב דומיניק חתך להוסטל ואני ואירית נשארנו יחדיו, ספק אם כדי לצפות בסוף התחרות, ספק אם כדי להישאר קצת לבד. בסופו של דבר נמאס גם לשנינו והתחלנו לצעוד בחזרה להוסטל. בדרך להוסטל נעצרנו לשבת על ספסל קטן ליד הפלאזה המרכזית. דיברנו קצת ואחרי כמה דקות סופסוף התנשקנו.

שבועיים שאני מסתובב מסביבה ומקווה שזה כבר יקרה. מהרגע שראיתי אותה בהוסטל בגראנדה שבניקרגואה והתחבקנו מיד, רק בגלל שאנחנו ישראלים. כבר אז הרגשתי משהו בבטן. וכבר שבועיים שאני מגשש ומחבק. מנשק על המצח וקצת על הלחי. והיא נותנת לי אבל לא מחזירה. שבועיים שבאמת אני כבר משתגע וסופסוף היא מרשה לעצמה להחזיר לי גם. וכל כך כיף לי איתה. ילדה. בדיוק כמוני. יודעת להנות מהדברים הקטנים שבחיים. מתלהבת מגלידה כמו שצריך, עם רעשים שעושים לי חשק לקנות לה אוטו-גלידה. כאילו שמעולם לא איבדה את הילדות.

אנחנו מתנשקים ובדיוק על זה אני חושב. על כמה שכיף לי בטיול מאז שאנחנו מטיילים ביחד, וכמה שעוד יהיה לנו כיף בהמשך. לפעמים אני מרגיש שדומיניק תקוע באמצע אבל גם הוא סוג של ילד. עברה עליו חוויה של בגידה והוא מרוסק כרגע, לא החלטי, מבולבל, לא מצליח לקרוא את המצב והסיטואציה. למל"ם.

בריכות חמות בלה-פורטונה. ברקע הר הגעש אראנל.

נכתב ב- 25.11.2006

ביום רביעי ה- 22.11.06 נסענו לעיירה Tilaran. תכננו להספיק להגיע באותו היום לעיירה לה-פורטונה אבל לא כל כך הסתדר עם האוטובוסים. באחת מתחנות הביניים דומיניק קנה Pollo Fritoשזה עוף מטוגן או אולי בעצם שמן בטעם עוף. את השאריות והעור טרף כלב קטן שהביט בנו במבט עצוב בזמן שישבנו בתחנת האוטובוס. בכל מקרה הגענו לעיירה טילארן בשעת אחר הצהרים לאחר שהאוטובוס האחרון ללה-פורטונה כבר עזב ומצאנו הוסטל.

העיירה מגניבה לגמרי, ממוקמת באזור של חוות בקר. הנוף מדהים! גבעות פזורות מסביב במיליון גוונים של ירוק, מאחוריהם מסתתרות עשרות חוות, אסמים ושדות חרושים. באופק אפשר לראות שבשבות לבנות לייצור חשמל מסתובבות ברוח.

ישבנו קצת בפארק וקראתי ספר. זה הספר שאירית נתנה לי, 500 ומשהו עמודים. לקח לה שלושה חודשים לסיים אותו והיא משתגעת שאני עומד לסיים אותו בפחות משבוע. אחר כך בערב אחרי שאכלנו במסעדה סינית ישבנו לשתות קפוצ'ינו במאפייה חמודה שלמחרת נעבור דרכה בשנית ונצטייד בקרואסונים לדרך. האוכל במסעדה הסינית דוקא היה לא רע אבל החלטתי לדבוק מעתה באוכל המקומי.

בלילה בלילה התגנבתי למיטה של אירית. אני והיא ישנו בחדר משותף ודומיניק קיבל חדר משלו (החלוקה היתה שרירותית לחלוטין). שכבנו זה לצד זו, דיברנו ודיברנו ופתאום גילינו שכבר חלפו להן שעתיים. אני מרגיש בבטן יותר ויותר ואולי זה אפילו מטפס למעלה. אני מכיר את התחושה הזו ויודע לאן היא מובילה. אירית עצורה, מחייכת. למחרת קמנו, כל אחד במיטתו והתארגנו במהירות לעזיבה. לא שכחתי לומר שלום לתוכי ירוק שאמש קיפץ בידי מאצבע לאצבע וגם לסניורה הנחמדה בהוסטל. לאחר 5 דקות של הליכה לעבר תחנת האוטובוסים היינו כבר על האוטובוס כשבידינו שקיות עם קרואסונים לנסיעה.

האוטובוס הקיף את Laguna Arenal ואני ניסיתי לספור את הנחלים שחצינו בדרך אך כבר מזמן איבדתי את הספירה. בכל כמה דקות האוטובוס חצה עוד גשר ועוד אחד, ואני התחלתי לתהות שמא מישהו שכח לסגור איפשהו את הברז. יש פה כל כך הרבה מים והסביבה בהרבה יותר מטופחת, נקייה, מסבירת פנים ותיירותית מאשר בניקרגואה.

בשניה שירדנו מהאוטובוס בעיירה La Fortuna קפץ עלינו בחור מקומי בניסיונות לשכנע אותנו שנתאכסן אצלו בהוסטל. איך שהוא קלט שאנחנו מישראל הוא התחיל "להרשים" אותנו במשפטים כמו "ברוכים הבאים" ו- "אל קרלוס פנית – לא טעית" וכדומה…

בדרך כלל האינטואציה שלי מרחיקה אותי מאנשים כמוהו, "אוהבי ישראלים", אבל היו בו מין קסם וחמימות ששיכנעו אותנו ללכת לבדוק את המקום. "תמורת 5 דולר לאדם תקבלו חדר פרטי לשלושה עם מקלחות פרטיות בתוך החדר" הבטיח קרלוס ואני ואירית, סקפטים, ניגשנו לבדוק את החדר בשעה שדומיניק נשאר עם התיקים. החדר יפה כזה, חמים. בנוי מעץ ומזכיר צימר בצפון. אירית כל כך שמחה ונתנה לי חיבוק אמיתי כזה ונשיקה על השפתיים. הרגיש לי נעים.

עוד באותו היום קרלוס הקפיץ אותנו למקום שיש בו בריכות עם מים חמיo שמגיעים מהר הגעש Arenal. המקום הזכיר לי קצת קאנטרי קלאב והופתעי שהוא היה כל כך מטופח. בהתחלה חשבתי שנלך למעינות חמים בטבע אך כשראיתי את המקום מבפנים לא התאכזבתי.

איך שנכנסו החלפנו לבגדי ים ועשינו סיבוב במקום. עשרות שבילים מתפתלים בתוך צמחיה טרופית ומובילים לבריכות עם מים חמים. לכל בריכה יש טמפרטורה שונה וגודל שונה וכך אפשר לטייל ולשחות או סתם לרבוץ ולהנות מהמים המפנקים.

מיד כשיצאנו מהמלתחות הגענו למין בריכה רדודה, בסך הכל 60 ס"מ עומק. על שלט קטן ותמים היה כתוב שטמפרטורת המים בבריכה היא 67 מעלות צלזיוס. נזכרתי במעורפל שבאמת שקרלוס הזהיר אותי מפני אחת הבריכות, אמר שהיא חמה אש. בעודי תוהה אם מדובר בבריכה הזו, דומיניק שכבר כל כך השתוקק להירטב פשוט יצא בריצה לתוך המים…

הקטע בכוויות זה שכשאתה מרגיש שחם מידי, כנראה שכבר נכווית. אז איך שדומיניק הגיע למרכז הבריכה הוא פתאום הרגיש איך זה להיות לובסטר בתוך מים רותחים, וכמו שלקחו לו 2 שניות להיכנס ולהגיע למרכז הבריכה, כך לקחה לו פחות משניה כדי לצאת. אני ואירית מיותר לציין על הרצפה…

לאחר שנהננו ממגע המים החמים בבריכות החמימות הלכנו לבר-בריכה ושם ישבנו על כסאות בתוך המים ונהננו מקוקטיילים קרירים. זה פשוט גן עדן חשבתי לעצמי ודמיינתי את אבא, אמא , איתמר ויונתן כאן איתי במקום הזה…

אחר הצהרים קרלוס לקח אותנו לראות את הר הגעש אראנל. ההר הזה פעיל ויורק לבה 24 שעות ביממה אבל בשעות היום אי אפשר לראות אותה כי יש יותר מדי אור וגם כי מעונן. בלילה לעומת זאת הלבה אדומה ורותחת כמו אש, ואפשר לראות אותה מתנפצת ונוזלת למטה במורד ההר.

קרלוס אסף אותנו יחד עם עוד תיירים ונסענו לנקודת תצפית טובה שממנה השקפנו אל הלבה. מדהים לראות את הענן שמכסה את פסגתו של ההר נצבע לפתע בגוון אדום. האדמומיות יורדת מטה ומטה עד שהיא מגיעה אל מתחת לענן ואז גושי הלבה נחשפים לעינינו.

מדהים יותר איך התושבים באזור מוכנים לגור שם, נתונים לחסדיו של ההר אשר מצד אחד נותן להם פרנסה תיירותית ומצד שני יכול למחוק אותם ברגע. קרלוס, הבעלים של ההוסטל קורא לעצמו Mr. Lava וטוען שיש קשר מיוחד בינו לבין ההר, שהוא לא יכול לעבור יום בחייו מבלי לראות את הלבה. לדעתי הוא פגש יותר מידי ישראלים ונהיה חרטטן לא קטן. בינתים הוא עומד במילה שלו ומשמש כנהג הצמוד שלנו, מקפיץ אותנו למקומות, אוסף אותנו בשעה שקבענו, אנחנו נהנים כאן מכל רגע.

לאחר הצפייה בלבה, שוב חזרנו למעיינות החמים. כבר היה די קר בחוץ מה שהגביר את ההנאה מההשתכשכות במים. הפעם נכנסתי לבריכות קצת יותר חמות ונהנתי מהמסאז' המאולתר שעשה לי זרם המים החמים. בלילה בחדר נכנסתי למיטה והתכסתי בשמיכה. אירית ניגשה למיטה שלי ונתנה לי נשיקת לילה טוב.

דומיניק סימרד מציג אחד מבין אלפי פרצופיו

נכתב ב- 25.11.2006

ביום שני ה- 20.11.2006 עזבנו את ניקרגואה שכל כך אהבתי וחצינו את הגבול לקוסטה ריקה. אולי מפני שהיא כזאת, פשוטה, ענייה ומאושרת, מסבירת פנים, ואולי דוקא מפני שהיא היתה הראשונה שלי, כה אהבתי אותה. "אהבה ראשונה לא שוכחים" שיננתי בלבי את מילות הפרידה שלי מניקרגואה ונזכרתי בנערה הראשונה שאהבתי בחיי. היא לא לעולם לא תבין את זה דניאל, הרהרתי לעצמי והמשכתי הלאה בטיול – לקוסטה ריקה.

בגבול הכל הלך חלק חוץ מזה שהפקיד בניקרגואה שכח להחתים לי את הדרכון ולא הסכימו להכניס אותי לקוסטה ריקה, אבל בסופו של דבר כמובן שהכל הסתדר ואפילו יצא לי מגניב שהשתמשתי בכל הקורדובות (המטבע בניקרגואה) ונתקעתי רק עם מטבע אחד ששווה 20 אגורות.

באותו הקשר, מאוחר יותר כשהגענו לעיר ליבריה בצפון קוסטה ריקה, נכנסתי לבנק כדי להחליף דולרים לכסף המקומי ולא הבנתי למה הפקידה לא היתה מוכנה לתת לי קורדובות, ועוד אחרי שביקשתי כל כך יפה בספרדית. …עד שהבנתי שהייתי אמור לבקש קולונות (שזה המטבע המקומי של קוסטה ריקה). כשהיא הבינה שהתבלבלתי כל הבנק כבר צחק איתנו.

בספר שלנו נרשמו מחמאות על בעליו של הוסטל אחד. נכתב עליו שהוא נחמד, סבלני ואוהב לעזור ולענות על שאלות של תיירים. כשהגענו להוסטל שלו פנינו אליו בשמו (שהיה כתוב בספר) והתעניינו בפרטים על ההוסטל והסביבה וציפינו להסבר מלא בחיוכים. הופתענו לגלות שהוא היה חסר סבלנות לחלוטין והסיבה היחידה שנשארנו בהוסטל שלו היתה האירוניה שמאוד שיעשעה אותנו.

בארוחת הערב גיליתי בדרך הקשה ש- jamon זו בעצם עוד דרך להגיד חזיר בספרדית או ליתר דיוק בייקון. כשניסיתי לשאול את המלצרית מה זה jamon והשתמשתי בשיטותי הייחודיות לתקשור עם מלצריות מקומיות ממורמרות, קיבלתי ממנה את הרושם שמדובר בבשר הודו והזמנתי המבורגר עם jamon. בדיאבד הבנתי שלא היה לה כוח לשטויות שלי שכללו פנטומימה וקולות של תרנגול הודו, או שלחילופין הם פשוט הרשימו אותה עד שהיא השתכנעה שבאמת מדובר בבשר הודו. בכל מקרה זללתי את ההמבורגר וממש התבאסתי כמה שעות מאוחר יותר כשגיליתי מה באמת אכלתי. אפילו שקלתי להקיא. בעוד מספר ימים כשאספר זאת למתן אני עתיד לשמוע ממנו נזיפת "זה חמור מאוד, פול!" סטייל אבא שלו…

מאוחר יותר בלילה נשארנו אני ואירית לשבת בפאטיו של ההוסטל. דומיניק ואנג'ליקה הלכו לישון לפני מספר שעות. מחר אנג'ליקה אמורה לעזוב אותנו להמשיך בדרכה ואירית נצלה את ההזדמנות לספר לי על שלל מוזרותיה.

מסתבר שהיא עיתונאית ושהיא כותבת תוך כדי הטיול, שיש לה משהו כמו 6 אחיות בקוויבק ושהיא מרכיבה משקפים עם מספר 10 מה שאומר שאם נופל לה הסבון במקלחת, יותר קל לה ללכת לקנות סבון חדש בחנות ממול מאשר לאתר את זה שנפל. עד כאן נשמע די סטנדרטי, ואז אירית סיפרה לי שאנג'ליקה מדברת והולכת תוך כדי שינה, ולא סתם הולכת אלא ממש מטיילת. …אני זוכר שבשלב הזה עוד הייתי בטוח שאירית הגזימה בתיאור.

פתאום נפתחה הדלת של החדר שלנו באיטיות. אנג'ליקה יצאה משם וחלפה על פנינו בצורה סהרורית כאילו אנחנו בכלל לא שם, המשיכה בהליכה מתדנדת, ירדה שלוש מדרגות ונכנסה לשירותים. שם עשתה מה שעשתה בלי להדליק את האור וחזרה שוב לחדרה. אני ואירית הסתכלנו זה על זו המומים ואירית אמרה לי: "אמרתי לך?!". מיותר לציין שאנג'ליקה לא זכרה שום דבר בבוקר. אני עדיין מסוקרן איך היא הצליחה לרדת ולטפס במדרגות ללא המשקפים.

למחרת ביום שלישי יצאנו אני, אירית ודומיניק לפארק לאומי שנקרא Rincon de la Vieja. אפשר לטפס עד הפסגה (אבל היה מעונן) או לטייל ליד בריכות בוץ מבעבעות או ללכת לראות שני מפלים. אז כמובן שהלכנו לראות את המפלים! ערב לפני זה קנינו מצרכים לארוחת בוקר חצי ישראלית וחצי צבאית (כנראה בגלל הטונה).

הגענו למפל הראשון לאחר הליכה של כמעט שעתיים ביער גשם. בדרך חצינו גשר קטן וקיפצנו על אבנים קטנות וחלקלקות כדי לחצות אשדים קטנים. לאחר שהתעכבנו לצילומים והתרשמויות מכל הצמחיה המוזרה הזו שגדלה ביערות גשם, הגענו לבסוף למפל הראשון.

כמובן שהמים במפל מזכירים יותר אלפי קוביות קרח קטנות שנופלות לתוך אגם קרח קפוא מאשר מפל של מים, אבל זה מעולם לא עצר בעדנו מלהיכנס לטבילה. חוץ מזה, האוכל תמיד יותר טעים אחרי טבילה במים בטבע. לאחר הטבילה שבמילה אחת היתה "קפואה" ובשתי מילים היתה "קפואה מאוד", ישבנו על סלע גדול ואכלנו סנדוויצ'ים שאירית הכינה לנו.

אחר כך הגענו לנקודת הפיצול שממנה שממנה אפשר להמשיך למפל השני או לחזור בחזרה לנקודת הכניסה לפארק. אני ודומיניק רצינו להגיע למפל השני ואירית קצת פחות אבל היא לא הקשיבה ללב שלה. כזאת חמודה, שואלת אותי בתמימות אם תהיה עלייה קשה ואני משיב בשאלה ושואל אם זאת היתה שאלה מכשילה, כי הרי אף פעם לא הייתי שם וגם כי ברור שתהיה עלייה לא קלה.

אז המשכנו לטפס כשאני ודומיניק מובילים ואירית תופסת פער מאחור. אנחנו עוצרים ומחכים לה והיא מתעצבנת, לא רוצה להרגיש שהיא מעכבת ומעדיפה ללכת מאחורה. ואני מנסה להסביר לה שבכלל אני רוצה ללכת איתה ושלא איכפת לי מהקצב, אבל במקום זה אני מבטיח שעוד מעט יהיה צל ועוד מעט העליה תיגמר ונגיע למפל. לקראת סוף השביל השיפוע נהיה תלול ואנחנו נאבקנו גם בו וגם ברוח נגדית מטורפת. הרגשתי שאני אשכרה הולך בזוית קדימה והרוח נותנת לי קונטרה. רודף העפיפונים לא היה מצליח לתפוס כאן אפילו עפיפון אחד.

הגענו לנקודה שממנה אפשר לראות את המפל, או יותר נכון את מה שנשאר ממנו לאחר שהרוח התעללה בו ופיצלה את זרם המים הדליל למליון רסיסים שהתפזרו באויר ועפו ברוח. עתה ברור מדוע הוא נקרא בספרדית Catarata Escondida – המפל החבוי.

היה אפשרי להתקרב קצת יותר למפל אבל לא התחשק לנו והסתובבנו מהר על עקבותינו. מסתבר שהתעכבנו יותר מדי בדרך ושצריך עוד להספיק להגיע בזמן להסעה חזרה העירה. את הדרך למטה עשינו בדילוגים במורד הירידה ומיהרנו לנקודת הכניסה לפארק. למטה למטה, ראינו סוג של דביבונים שלהפתעתי לא פחדו מאיתנו כלל וכלל. הספקנו לקנות בירה איפריאל בפחית עד שההסעה הגיעה ושבנו להוסטל מבסוטים עד הגג על היום שהיה.

דומיניק שכנע אותנו לאכול פיצה לארוחת ערב והלכנו לפיצריה מגניבה שבה תנור הלבנים עמד ממש לידינו. ראינו את הטבח מכין את הבצק ומכניס את הפיצות לתנור וכשהוא הוציא אותם התמלאה המסעדה בריח של פיצה טריה. דומיניק שהזמין פיצה עם בייקון התפלא לשמוע איך זה שמעולם לא אכלתי פיצה עם בשר. לאחר מכן לפני שהלכנו לישון, ישבנו לשתות משהו במסעדה מגניבה שהשקיפה אל הרחוב המרכזי. ישבנו במרפסת ונהננו מהבריזה הנעימה ושתינו בירות. אני חושב שאירית שתתה קוקטייל.

עשרות סירות דייגים בשקיעה במפרץ של סאן חואן דל סור

נכתב ב- 25.11.06

וואו אני פתאום קולט שכבר הרבה זמן לא כתבתי, כבר כמעט שבועיים. פתאום נזכרתי שהיום יש לסוליצר יום הולדת. אז אני אנסה לשחזר לאחור את כל מה שעבר עלי בשבועיים האחרונים.

אז ביום רביעי (ה- 15.11) הגעתי לסאן חואן דל סור, עיירת חוף בדרום מערב ניקרגואה. נסעתי לכאן רק בשביל להיפגש עם אירית, הישראלית האמיצה.

הגעתי אחר הצהרים וישבתי לאכול פיצה על בר שנמצא ממש על הרחוב ופתאום משום מקום הגיעה אירית יחד עם שני חברה קנדיים שטיילו איתה, אנג'ליקה ודומיניק. אירית נשארה לשבת איתי בפיצה ואילו אנג'ליקה ודומיניק הלכו לחפש הוסטל עבורם. מהשיחה עם אירית נראה לי שהיא התגעגעה לדבר קצת עברית. בעתיד הקרוב, כשאסתובב עם שלושתם אני עתיד לגלות למה.

סאן חואן דל סור, עיירת חוף אמרתי?! אז אני מתקן: עיירת חוף בלי חוף. ממוקמת בתוך מפרץ יפהפה בצורת ח', מוקפת בצוקים ובג'ונג'לים טרופיים משמאל ומימין, אבל החוף עצמו די עלוב ועשרות סירות שעוגנות בלב המפרץ קצת מקלקלות את הנוף.

למחרת, ביום חמישי היה קצת קר וגשום בבוקר אז אירית ואני עשינו סיבוב על החוף בקטע הצפוני. קיפצנו בין הסלעים והסתכלנו על סרטנים קטנים. אירית החזיקה סרטנים ביד ואני קצת פחות, והחלטנו להסתובב ולחזור לעיירה ברגע שנפלתי על התחת… ישר לתוך סלע עם מליון סרטנים. אמנם נפלתי על התחת אבל אני מתחיל להרגיש משהו בבטן…

למחרת ביום שישי כבר זרחה השמש. יש קטע כזה בניקרגואה שלכל מקום שאני מגיע, הגשם מגיע איתי. באמת שאני רק מוריד את כף הרגל מהאוטובוס וכבר אני יודע שעוד רגע אני שם אותה בתוך שלולית. אז יש לנו שמש! תפסנו מונית לחוף שנקרא Playa Madera. זה באמת חוף מקסים, יש חול רך (כמעט כמו בארץ) וים כחול כחול, השמיים בהירים והגלים מתנפצים בבת אחת לערמה של קצף לבן.

נכנסנו הבנים למים כדי לתפוס גלים על הבטן. בכל פעם העוצמה של הגלים כאן מפתיעה אותי מחדש. מה אני, כולה ילד שרגיל לגלים הפצפונים בארץ שבקושי עושים טובה שהם דוחפים אותך קדימה. בכל פעם אני נכנס כאן למים בבטחון עד שאני אוכל גל לפרצוף ומתחיל לתת קצת כבוד לאוקינוס. אומנם אוקינוס שקט אבל עדיין אוקינוס.

אחר כך חפרנו בור גדול וקברנו את דומיניק. עשינו בחול צורה של בחורה ושמנו את הביקיני של אירית על גוף החול החדש של דומיניק. דומיניק הזה לא מפסיק לעשות פרצופים ולדבר עם המבטע הקוויבקי המוזר שלו ופשוט קורע אותי מצחוק. הוא מין ילד מבולבל כזה אבל העיקר שהוא מצחיק. בינתים כמובן שנשרפתי…

ימי שבת וראשון עברו עלי בצורה דומה של סטלבט. קם בבוקר ואוכל ארוחת בוקר מגניבה עם אירית. מצאנו מקום שמגיש בייגל-טוסט עם גבינה וחביתה, ירקות וגם קפוצ'ינו כזה שכל כך התגעגתי אליו, מר וחזק, מזכיר נשכחות… אירית נתנה לי ספר אז אני קורא ובשאר הזמן מסתלבט (בעיקר איתה) על ערסל או על החוף. אני ממשיך להרגיש את זה בבטן. בכל פעם שאני מסתכל עליה ומחייך היא ישר מחייכת על גבול הצוחקת, וזה כמובן מצחיק אותי אז אני ממשיך.

על פי השיגרה, בערב יושבים באיזה בר מקומי ושותים קצת בירות. כיף לי קצת לא לעשות יותר מידי בתקופה האחרונה ובעיקר כיף לי לעשות את זה ביחד איתה. חשבנו שעשינו את עסקת חיינו כשמצאנו בר עם מבצע "אכול כפי יכולתך" של טאקוס. בפועל פשוט התפוצצנו מרוב נאצ'וס שהוגשו כמנה ראשונה, בירות וחטיפים והבנו שהיינו חזירים אם חשבנו שנרוויח משהו מהעסקה.

באחד הימים האחרונים הייתי עד לאחת השיחות ההזויות והמצחיקות ביותר בחיי. אני ואירית ישבנו באיזו מסעדה קטנה על החוף ושתינו בירות קרות כשפתאום דומיניק ואנג'ליקה הצטרפו אלינו. איכשהו הגענו לדבר על קולות שחיות משמיעות בכל מיני שפות. מסתבר שכלבים בקוויבק לא עושים "הב-הב" כמו בישראל ושצפרדעים בישראל לא עושות "ריבט-ריבט" כמו בקנדה.

שיא הצחוקים התחיל שכמשום מקום פרץ ויכוח סוער בין דומיניק לאנג'ליקה לגבי הקול שכלבים עושים בצרפת. השיחה עלתה לטונים גבוהים והשפה עברה לצרפתית-קוויבקית כשמדי פעם אחד מהם צועק "וואפ וואפ" ואילו השני מתעצבן וצועק מנגד "וואף וואף" וחוזר חלילה. ואני ואירית פשוט על הרצפה. הבטן של שנינו כואבת, אנחנו יורקים את הבירה כי אי אפשר לבלוע ומתגלגלים מצחוק בזמן ששנים מהאנשים היותר הזויים ומצחיקים שפגשתי צועקים ועושים קולות של חיות… (הייתם צריכים להיות שם בשביל להבין… חחח).

המזח הפרטי של ההוסטל בלגונה דה אפויו

נכתב ב- 13.11.2006

חזרתי היום מיומיים של סטלבט בלגונה דה אפויו. ישראלית אמיצה בשם אירית סיפרה לי על המקום, שישנים בבית ענקי מעץ, שהמים נקיים ושפשוט כיף. פגשתי אותה בהוסטל שנקרא "The Beard Monkey" בגראנדה. היא חשבה שאני מישהו אחר וקראה בשמו, ואני מיד קמתי לחבק אותה ורק אח"כ היא הבינה שאני זה לא הוא… לפעמים צריך לנהוג באמצעים לא כשרים בשביל חיבוק. בשביל החיבוק הזה היה שווה לעשות הרבה מעשים מפוקפקים.

אח"כ ישבנו ביחד על ערסל ובין כמה סיגריות ובירות היא סיפרה לי עם מי היא מטיילת ואיפה היא היתה, שיכנעה אותי שכדאי לי ללכת להוסטל שנמצא על האגם וסיפרה לי שהיא מטיילת לבד. באותו הרגע סמכתי עליה, קבענו שננסה להיפגש בעוד כמה ימים ופרשנו למיטותינו.

אז למחרת תפסנו מונית, אני ועוד כמה חברה מקנדה וקפצנו לבדוק את הלגונה. ומה אני אגיד?! צדקה, וואלה צדקה אירית. המקום כל כך חם, כל כך ביתי. לא צריך לשלם בכל פעם שמוציאים בירה מהמקרר. יש אווירה שסומכים עליך. ההוסטל הזה נקרא "The Monky Hut" והוא שייך לאותם בעלים אירופאיים, אבל הוא כל כך שונה מההוסטל שבגראנדה. השקט והאינטימיות שאופפים כאן כל פינה בבית משרים אווירה רגועה.

הבית עצמו ענקי ובנוי מקורות עץ ענקיות. בדיוק הבית שמתן היה רוצה לגור בו. הכל מסביב מטופח, יש פרחים ועצי קוקוס והכל לחופיה של הלגונה. מהבית יש מדרון שיורד אל הלגונה ובסופו יש מין רציף קטן / מזח שממנו אפשר לקפוץ למים.

כשהגענו היתה רוח קרירה, מהסוג שגורמת לך להישאר מחוץ למים כי יש תחושה שקר, אבל המים חמימים ונקיים, שקופים כאלה בצבע כחול אמיתי, כזה שציירים משתמשים בשביל לצייר מים.

ויש אבובים וקייאקים ואנשים טובים, ומטבח שבו הכנתי שקשוקה ואורז וארוחות בוקר… ממש כמו בישראל.

אז נזרקתי שם יומיים, והאמת היא שהייתי נשאר עוד אבל… נשרפתי. מסתבר שהקרם נגד שמש שמייצרים בניקרגואה לא כל כך היה נחוץ למקומיים השחומים במשך השנים, אז אף אחד לא בדק אם הוא באמת מגן מהשמש, חוץ ממני כמובן, והוא לא מגן. עזבתי כי הרגשתי שאם אשאר שם יותר בלי שאוכל להיכנס למים (שמש, שמש ושוב פעם שמש), זה בדיוק כמו ללכת להסתכל על גלידה בלי לקנות.

ביומיים האחרונים עשיתי הרבה רייקי וקראתי הרבה יחסית. לא מצאתי מישהו שממש התחברתי אליו כאן. סמוך להגעתי עזבה את ההוסטל קבוצה של אנשים מגניבים. עוד הספקנו להתרחץ ביחד במי הלגונה החמימים לפני שהם עזבו. כ-50 מטר מהחוף יש מין רפסודה כזו מעץ, דומה לאלו שיש באילת. כולנו הספקנו לשחות עד אליה, לקפוץ ממנה למים או סתם לשבת ולהנות מהשמש.  אחד מהם הסביר לי שהלגונה היא למעשה לוע של הר געש פעיל שהתמלאה במים וזו הסיבה שהמים נשארים חמימים. לצערי לאחר עזיבתם לא הגיעו אנשים מגניבים במקומם וכך הוכנה הקרקע לעזיבתי…

משם עזבתי למסאייה. עיר שנחשבת לבירת האומנות בניקרגואה. הסתובבתי בשני שווקים, הראשון של האומנות והשני של התושבים. מה אני אגיד?! שילוב של נחלת בינימין ושל שוק הכרמל. אלא שבנחלת בינימין יש דברים יותר יפים ושכאן יותר חם, מה שאומר שהשוק הרגיל מסריח פי שניים. לא חיפשתי לקנות משהו ספציפי והאמת היא שלא היה כל כך סימפטי להסתובב בשוק הבלתי-נגמר הזה עם התיק על הגב כך שלא התעכבתי יותר מדי ועזבתי אחה"צ בחזרה לכיוון גראנדה.

החוויה היומית היא טרמפ שתפסתי בדרך אל השוק עם אדם מבוגר שנסע על עגלה רתומה לסוס ולקח אותי טרמפ לאזור השוק. את העגלון הישיש פגשתי לאחר שירדתי מגבעה שעליה ניצב מבצר מתקופה כלשהי בהיסטוריה המקומית של ניקרגואה. לפני כן כשהייתי למעלה במבצר פגשתי ילד מקומי שהעביר לי סיור מרשים בספרדית ולדעתי גם סיפר והסביר על אותה תקופה היסטורית. תמורת כמה מטבעות זכיתי לסיור מודרך מצוין אבל אם הייתי נבחן עליו כנראה שהייתי צריך לגשת ישר למועד ב'.

כשאני והזקן ישבנו על העגלה זכינו למבטי התפעלות מרשימים מצד האנשים שחלפו על פנינו. אני הייתי גאה על הטרמפ הלא שגרתי והזקן היה גאה שדוקא הוא מצא אותי, וסיפר לי באיטיות כל מיני דברים על העיר ועל השוק. הסוס הזקן משך את העגלה בכבדות והתרשם קצת פחות מהאורח הכבד שהוסיף את משקלו לעגלה. הגעתי לנקודה שבה אני מפסיק להיות מופתע מהנחמדות של האנשים פה. אם זאת, נחמדותם של הסוסים המקומיים עדיין מוטלת בספק.

אחה"צ הגעתי אל גראנדה ומחר אני כנראה אסע לחוף בדרום המדינה לפגוש את אירית.

במטבח אצל מרלון ומיירה

נכתב ב- 10.11.2006

שלשום בלילה הגעתי למשפחה חדשה בשמורה "מיראפלור". באותו הבוקר הסתובבתי קצת לבד והלכתי לאיזשהו אגם ולאחר מכן הלכתי למשפחה.

אם הייתי צריך לתאר את מיראפלור אז הייתי אומר שמדובר בשילוב של שטח הררי וירוק, מלא בחוות, בקר, שדות ואווירה של קיבוץ. המקום הוגדר כשמורת טבע אבל מבחינת התושבים הם חיים כרגיל.

כשהגעתי לבית המשפחה האם קיבלה אותי בברכה. מאוד התרגשה שהופעתי (בגלל מודעה אחת קטנה), מיד הכינה לי קפה.

בערב בעלה הגיע. הוא מדבר קצת אנגלית אז קשקשנו קצת. הוא הסביר לי שהם חיים בתוך קבוצה שעוזרת אחד לשני. מגדלים בקר, עופות, שעועית וקפה. למעשה, חוץ מסוכר, שמן ואורז הם לא זקוקים לשום מצרך אחר מהעיר.

לאחר מכן ישבנו לאכול ארוחת ערב. בניגוד לשאר המקומות בהם התאכסנתי עד כה, הפעם ישבתי לאכול ביחד עם המשפחה. היה נהדר! אווירה חמה והרגשתי כמו אורח הכבוד. לאחר מכן שלפתי בקבוק רום שהיה לי בתיק, ואני ומרלון פירקנו אותו יחד עם לימונדה שהוא הכין.

בחצר נמצאת המקלחת. כשרוצים להתקלח שואבים מים מהבאר לתוך דלי ואז מתקלחים עם הדלי. ובכל רגע שעובר אני מבין שכמה שהמשפחה הזו והאנשים פשוטים, כך הם גם יותר מאושרים.

למחרת, יצאנו אני ואח של מרלון על גבי שני סוסים לסיבוב בשמורה. מרלון צחק כששמע שאני לא רגיל לרכב.

הסוס הזה, חיה מדהימה, הולך והולך ובכלל נראה שהוא לא מסתכל איפה שהוא מניח את הרגל, אבל לרגע הוא לא מהסס ובטח שלא מועד.

לאחר כמה שעות של רכיבה שבמהלכם למדתי להכיר שרירים נוספים בתחת שלי הגענו לנקודה מסוימת, קשרנו את הסוסים ועברנו דרך גדר.

רעש של מים זורמים החל להתגבר עד שהגענו למפל קטן. התפשטנו וקפצנו לבריכה. המים קפואים אך נקיים. לאחר שהתלבשנו אכלנו את ארוחת הצהרים שמיירה, אם המשפחה ארזה לנו. בתוך קופסאות פלסטיק עם מכסים צבעונים מצאתי אורז עם שעועית ומגוון סלטים. קופסא אחת לכל אחד. מהר מאוד סיימנו את האוכל – הרכיבה הממושכת תחת השמש והרחצה במים הקרים הגבירה את התיאבון של שנינו.

אם מישהו היה עושה תחקיר על איך איבדתי את זוג התחתונים הראשון שלי בטיול אז כנראה שזה יהיה הממצא הראשון… לאחר הרחצה לבשתי את המכנסיים ללא התחתונים, עלינו על הסוסים ואני תליתי את התחתונים שלי לייבוש על עורפו של הסוס שלי. בעוד אנחנו מטפסים ומתקדמים במדרונות וואדיות קטנות במקום המדהים הזה שלפתי את המצלמה והתחלתי לצלם. בשלב הזה הישבן שלי התחיל להסביר לי שהוא לא כל כך מרוצה מכל עניין הרכיבה הזה ואני התחלתי לשנות תנוחות בכל מספר דקות בכדי להקל עליו.

סוסים, כך גיליתי לראשונה, מאוד אוהבים לחזור הביתה. כאילו הם יודעים שברגע שהם יגיעו בחזרה, שוב יוכלו להסתובב בחופשיות וללחח עשב כאוות נפשם מבלי המשא המיותר על גבם שנותן הוראות כל הזמן. במהלך הרכיבה חזרה הביתה הסוס שלי התחיל לגלות סימני עצבנות ובקושי הצלחתי להשתלט על רצונותיו. הבעיה עם סוסים היא שמצד אחד צריך להראות להם מי הבוס ולאחוז במושכות בצורה אדוקה יחסית, ומצד שני, הם הרי יודעים את העבודה וזה לרוב מעצבן אותם כשמתערבים להם בכל צעד…

לסוס שלי בכל מקרה לא היתה רתמה עם ברזל שעוברת דרך הפה, מה שאומר שבמקום שהבוס ירכב על הסוס, אני רכבתי על הבוס. כשהגענו לקרבת הבית, גילינו שמספר סוסים ששייכים לחווה התרחקו ממנה. אחיו של מרלון החל לקבץ אותם כשהוא דוהר מסביבם וחוסם לכם את נתיבי הבריחה, והסוס שלי התחיל להשתגע ולהצטרף אליו בדהרה. אני בשלב הזה איבדתי כל אמונה שיש לי יכולת לשלוט על הסוס שלי, משכתי ברצועות בכל הכוח וכשזה לא עזר פשוט החזקתי חזק וקיוותי לא ליפול.

עוד לפני ארוחת הערב קצת לפני שהשמש שקעה, נכנסתי למטבח ושם הוגשה לי כוס קפה מקפה שנקלה ונטחן לפני דקות אחדות. מיירה ועוד אדם מבוגר שהיה איתה היו עסוקים בקליית קפה וטחינתו. מיירה קלתה פולי קפה מעל כיריים שבערו באמצעות עצים ופולי הקפה שינו אט אט את צבעם מירוק לחום. האדם המבוגר הכניס מידי פעם פעם פול קפה אחד לפיו וטעם אותו. לאחר מספר דקות שבהן מיירה בחשה את פולי הקפה, הזקן נתן את האישור שהקפה מוכן. הסיר הורד מעל הכירה ועכשיו החלה מלאכת הטחינה באמצעות מטחנת קפה ידנית.

מרלון שבינתים חזר גם הוא מהעבודה בשדה הצטרף אלינו למטבח ולגם אף הוא קפה מהביל וטרי. התחלתי לספר לו את מעללותי עם אחיו על הסוסים ובעוד אנחנו מתבדחים, התמלא המטבח בתערובת ריחות של קפה ושלל מיני תבשילים. ילדם הקטן של מרלון ומיירה לגם אף הוא קפה ממותק מספל ומרלון הסביר לי שכאן בכפר שותים קפה מגיל אפס. לארוחת הערב הצטרפו אלינו האדם המבוגר ועוד אחיין של מרלון. לאט לאט אני מבין את שגרת המקום הרגוע הזה שבו כולם עוזרים לכולם באוירה של שלווה ושקט.

לאחר ארוחת הערב כשכולם פרשו לישון, ישבתי עם מרלון במטבח והוא לימד אותי מילים בספרדית. האנגלית שלו עוד יותר גרועה מהספרדית שלי אבל איכשהו הסתדרנו ואני הקפדתי לכתוב את המילים החדשות בפנקס שלי. בחדר שלי, מאוחר יותר ניסיתי לכתוב לאורם של מספר נרות אך היה חשוך מדי. כיביתי את הנרות ועשיתי רייקי. משום מה כאב לי קצת הראש, לדעתי יש סיכוי שזה מהשמש החמה שהכתה בראשי במהלך היום. הקפדתי ללגום מים ממיכל-פילטר שייך למשפחה (אין כאן מים מינרלים אלא רק מיכלי-פילטר מיוחדים) והלכתי לישון.

למחרת בבוקר קמתי מוקדם וחיכיתי בתחנת האוטובוס שלמעשה היתה מחוץ לבית המשפחה. לאחר שנפרדתי מהחזירונים ומהתרנגולות שהסתובבו בחצר עמדתי בתחנה יחד עם כל בני המשפחה. לשמחתי מרלון הצטרף אלי לנסיעה כי הוא היה צריך להגיע בעצמו לעיר לצורך קניית מצרכים ועוד סידורים. נפרדתי בהוקרת תודה ממיירה ומהבן הקטן. האדם המבוגר שסעד איתנו אתמול בא אף הוא להיפרד וכמוהו אחיו של מרלון איתו רכבתי על הסוסים. כשנפרדתי מכולם הרגשתי שאני חייב לחזור לבקר אותם בעתיד. אנשים כל כך חמים, נפרדו ממני בחיבוקים ונשיקות. לימדתי אותם להגיד סבבה.

חושך, רטוב וקר לי ואני נראה בשוק...

נכתב ב- 7.11.2006

את אתמול בלילה העברתי שוב בלאון. העיר הזו מלאה שמחת חיים ועושה פשוט חשק לשוב אליה. אתמול בערב הודיעו על תוצאות הבחירות ובהמשכם התושבים ארגנו עצרת/מסיבה. בסביבות 22:00 הלכתי אל הפארק המרכזי של העיר, כמו כיכר רבין של ת"א.

המקום המה אדם, כולם שרים ורוקדים, מנופפים את דגלי ניקרגואה ודגלי המועמד שניצח. האווירה מדהימה. בני הנוער משתוללים משמחה. הם בונים מגדלים של בני אדם בתוך ההמולה. סופו של כל מגדל כזה, דרך אגב הוא שהוא מתפרק וכולם מתרסקים אחד על השני… ההתרסקות לא פוגעת לרגע בשמחה.

אנחנו, הלבנים הזרים, מהווים אטרקציה בפני עצמה. המקומיים מאושרים לראות שגם אנחנו רוקדים ופתאום מעגל של בנות מקיף אותי. אחת הבנות מעיזה להציע את עצמה לריקוד ואני כמובן מסכים. כולם מסביבנו צוהלים משמחה.

למחרת (היום) תפסתי אוטובוס שייקח אותי לעיר אסטלי, ממנה אסע לשמורה "מיראפלור" שנמצאת בצפון המדינה. הספרדית שלי ממש משתפרת כשאני לבד. אני לומד מילים חדשות ולפעמים אפילו מצליח לנהל שיחות שלמות. בינתים גיליתי שחיוך זה משהו שמבינים בכל השפות, אז אני משתמש בו כמה שיותר. כמו חיוך, כך גם הדולר.

האוטובוס מוריד אותי בשמורה לאחר כשעה וחצי שהוא קירטע. בפנקס רשום לי שם המוטל שבו אני אמור להתאכסן ושם הבעלים. עוד בעיר אסטלי הזמנתי מקומות וקיבלתי תדריך שיביא אותי למוטל.

יחד איתי יורד אדם נוסף ואנחנו צועדים ביחד. בינתים השמש כבר שקעה, חושך מצרים. מסתבר שהישובים פה לא מחוברים לקווי החשמל אלא לגנרטורים פרטיים. אני עוצר לרגע להשתין, ובאירוניה מושלמת נפתחים השמיים ומתחיל לרדת גשם. מה גשם, מבול.

ואני צועד לבד לאחר שהבחור כבר הגיע לביתו. אין שום אורות באופק והגשם ממשיך לדפוק עלי.

ברגעים כאלה אני שמח שגידלתי את השיער. אני פשוט שונא את התחושה של הגשם כשהוא דופק לי על הראש. אני מחליט לא להתבאס מהסיטואציה הרטובה והבודדת, מקסימום אני נשאר עוד לילה בשביל לייבש את הכל.

אני הולך בדרך עפר שמלאה בשלוליות ובוץ ונזכר במסע הכומתה שעברתי יחד עם המחלקה שלי בתור מ"מ. זה היה מסע מדהים בשבילי, מלא סיפוק.

מאות גחליליות מתעופפות בצידי הדרך ויוצרות אשליה ששמיים מלאי כוכבים מקיפים אותי מכל הכיוונים.

אין נפש חיה בחוץ, אין שום סימן לישוב. לפתע אני מזהה צריף. אני מחפש שלט ולא כל כך מצליח. הצריף נראה כמו אורווה אבל אני לא מוצא שום שביל ואי אפשר למצוא את הכניסה.

כמובן שאין לי פנס, אז אני משתמש במצלמה שלי …אך לא בהצלחה מרובה. אז אני מחליט להתקדם עד שלפתע אני שומע קול של אישה. אני צועק לה ערב טוב ולאחר שיחה קצרה היא מסבירה לי שעלי לחזור לאחור.

אני חוזר לאזור האורווה ומרגיש מיואש. פשוט אי אפשר לראות כלום. אני מחליט לצעוק "גונזלס" – זה השם של בעל המוטל. אני צועק בכל הכוח ובתגובה אני שומע רק חרקים וחיות אחרות.

אז אני מחליט לעשות לרגע הפסקה, מוציא סיגריה ולוקח שלוק מהמים שבתרמיל, כשלפתע אני שומע צעדים. מסתבר ששמעו אותי צועק. משום מקום מגיעים שני בחורים צעירים והם לוקחים אותי למוטל.

אמרתי מוטל?! התכוונתי שהגעתי לבית של משפחה. יש חדר אחד להשכרה ורק אני נמצא בו. קיוותי לפגוש עוד מטיילים, אבל חפיף, העיקר שכבר הגעתי.

אם המשפחה מקבלת אותי בשמחה ומכינה לי לאכול, ושוב אני מגלה שלא משנה כמה אורז ושעועית אני אוכל פה זה פשוט לא נמאס לי. להיפך, כל כך טעים לי.

אני יושב לכתוב ומגלה שלמרות המבול, הכיסוי של התיק מנע ממנו להירטב. וואלה נס. שלוק קטן מבקבוק רום שאני נושא איתי ולילה טוב לי.

שותים רק מיץ

נכתב ב- 7.11.2006

היום יום ראשון, בחירות בניקרגואה. כל המדינה מושבתת. הכל סגור, אי אפשר לקנות אלכוהול מאתמול עד מחר. אני מבלה את היום הזה בביתה של ניקול. הגענו אתמול בלילה.

ברגע שמתן עזב את המוטל, ראיתי אותה יושבת שרועה על הערסל. שחומה ודקיקה, עדינה וחייכנית. הכי דומה לנסיכה לטינית. אמה חיה בניקרגואה, אביה בקליפורניה. ישבנו לדבר והיא הזמינה אותי להצטרף אליה ולחברתה גילי להתארח בביתה שבמנגואה (הבירה).

למחרת, שבת בבוקר, אני קם מוקדם ונותן קפיצה לסופרמרקט, קונה מצרכים בשביל להכין שקשוקה. אתמול בערב היה יום שישי ולא עשיתי קידוש, מתחשק לי להיזכר בישראל.

השעה מוקדמת כשאני חוזר מהקניות וניקול וגילי עדיין ישנות. אני בודק כל כמה דקות לראות אם כבר התעוררו, אבל בסביבות 11:00 נמאס לי ואני מתחיל לבשל. המקומיות שבמטבח במוטל מבסוטיות  לראות אותי חותך ירקות. בשמחה הן נותנות לי קצת שמן וביצים ששכחתי לקנות. ריח של בית ממלא את המטבח ואני נותן להן לטעום מהרוטב.

בינתים הנסיכה שלי מתעוררת, בדיוק בזמן כיאה לנסיכה אמיתית. ארוחת הבוקר שלי מוגשת עם לחם טרי ואנחנו נהנים, טורפים את הכל. באמת שיצאה אחלה שקשוקה.

מכאן, אנחנו נוסעים (מליאון) אל חוף הים. נסיעה קצרה יחסית אבל הכביש משובש.

חוף הים מקסים. הגלים מתנפצים בעוצמה על הסלעים והזמן עובר בסטלבט עד השקיעה כשאנחנו מחזיקים מיץ מקומי בידינו (כבר אמרתי שאסור למכור אלכוהול?! באמת שהופתעתי לגלות שהם מקפידים על כך!)

כשהשמש שוקעת אנחנו נכנסים למכונית וחוזרים לליאון. ארוחת ערב קצרה בשוק דוכני מזון ומכאן אני צריך לנהוג למנגואה (הסיבה שאני נוהג היא שניקול שברה את האצבע ברגל, וגילי יודעת רק על אוטומט).

המילה "משובש" מקבלת אצלי פרספקטיבה חדשה לגמרי בזמן שאנחנו נוסעים למנגואה. האורות ברכב מאירים ממש קרוב ואין מצב לנסוע יותר מ- 60 קמ"ש. הכביש מלא בורות, חורים, תעלות, ברזלים ואבנים. נסיעה שהיתה לוקחת בישראל 45 דקות אורכת כשעתיים. כולם באוטו עייפים ורק אני מזגזג בין המכשולים, ערני, דואג לנסיכה שלי.

המכוניות שעוברות ממול מסנוורות כי לאף אחד לא מזיזה העובדה שהוא מסנוור. אני נאלץ להאט וכמעט דורס חבורה  של ילדים שהולכת על הכביש בחשכה.

מתחילים לראות את האורות של מנגואה, אנחנו מגיעים. לראשונה מזה כשבועיים-שלושה אני מתקלח במים חמים. שותים משהו והולכים לישון. הנסיכה ישנה לבדה כיאה לנסיכה, ואני במיטה של אמא שלה.

לא! האמא לא בבית, היא בחו"ל. אני עוצם עיניים ונרדם, מרגיש לי כאן כמו בבית.

הר הגעש בעיר לאון, ניקרגואה.

נכתב ב-3.11.2006:

לפני שלושה ימים עזבנו את האי אומטפה. לא היתה מעבורת אז תפסנו טרמפ עם ספינת דייגים/סוחרים. על הספינה היו ערמות של בננות, אבטיחים, דגנים וסחורות, ואני ומתן נזרקנו באמצע, איפה שהיה מקום.

מסביב השמש קפחה על האגם והיה כל כך חם בחוץ תחת קרניה. למזלנו הספינה היתה מקורה כך שהסיפון שמעלינו הגן עלינו מפני השמש כמו גם על ערמות של אבטיחונים ועוד פירות. אני ומתן ניסינו לתפוס תנוחה טובה על ספסלי העץ שלא היו נוחים במיוחד, ועובדי הספינה שרגילים לתנאים התבדחו ביניהם על חשבוננו, ובהנהונים עם ראשיהם הסכימו שנישען על ערמת האבטיחים.

זה היה זמן טוב לסיגריה, רוח בריזה נעימה נכנסה לספינה ושלפתי מהתיק שלי שתי בירות שקנינו שניה לפני העליה לספינה. משום מה בירה עושה לי טוב כשאני על סירות אז אני מתמיד…

יותר מאוחר שנכנסנו לשיגרת השיט, שמנו לב שכולם מסביבנו מנומנמים. מתן שמהרגע שעלינו לספינה פזל לעבר האבטיחונים בצורה חשודה החליט שזה הרגע המתאים לפלח אבטיח. הוא שלף את האולר שלו (אחד מתוך השלושה שתמיד עליו… פרנואיד) ובצע אבטיח קטן לשניים… לרוע מזלנו האבטיח היה ירוק מבפנים. הראיות נזרקו החוצה ובעוד הן צפות על שובל הקצף שנוצר מאחורינו במקום לשקוע, קיווינו שאף אחד לא שם לב.

כעבור 4 שעות בערך הגענו לגראנדה. עיר מקסימה, הניקיון בולט יחסית לשאר המקומות שהייתי בהם עד כה. אפשר לראות שהעיר יותר מודרנית ויותר מתויירת.

לאחר לילה בהוסטל גדול, מפוצץ בתיירים, תפסנו אוטובוס לכיוון לאון. מישהו המליץ לנו על משהו בלאון אבל אני כבר יודע בוודאות שאני עוד אשוב לגרנאדה.

נוסעים במיניבוס מגרנאדה לכיוון לאון. בדרך עוברים באזור מנגואה, בירתה של ניקרגואה. יש פקק גדול, כולם מצפצפים. פתאום הנהג שלנו סוטה הצידה ודופק למישהו את הכנף הקדמית. הנהג הפגוע מצפצף כדי שהנהג שלנו יעצור, אבל הוא ממשיך לנסוע כאילו כלום לא קרה.

מתחיל מרדף. לאחר כ- 7 דקות הנהג שלנו עוצר בצד, מאחוריו עוצר הנהג הפגוע. הנהג שלנו יוצא מהמיניבוס כדי לבדוק את הנזק כשפתאום נהגת שעוברת בנתיב השמאלי דורסת לו את כף הרגל. הוא צועק "אי!" והיא מביטה בו וממשיכה בנסיעה. כנראה שיש צדק בעולם, איזון בקוסמוס!

הגענו ללאון. עיר שוקקת חיים. מתן ואני מאוהבים בה מהרגע הראשון. ירדנו בשוק וכרגיל קופצים עלינו כולם, מבקשים נדבה, מציעים הסעה. אנחנו בסדר. מתן רואה מאצ'טה וכעבור זמן קצר אני משכנע אותו שהגיע הזמן לנסוע למוטל… בלי המאצ'טה.

אנחנו מעבירים את הלילה ולמחרת יוצאים בצהרים לעבר הר געש, לא גבוה כל כך. הקטע זה שהבעלים של ההוסטל הוא בחור צעיר מאוסטרליה והוא בנה מין גלשנים כאלה שאיתם יורדים את ההר.

כעבור נסיעה קצרה הגענו להר. המדריך מצוין והוא מסביר על הסביבה. אנחנו מטפסים למעלה. שניה לפני שגולשים במורד אנחנו יורדים למטה אל המכתש של ההר.

חום אימים, האויר מלא בריח של גופרית. ממש קשה לנשום, ויוצאים אדים מתוך חורים באדמה. אני שם את היד מעל וכמעט מקבל כוויה.

עולים בחזרה למעלה. מתן רוצה להתחרות בירידה. "סבבה!" אנחנו מוזנקים על ידי המדריך. הגלשן תופס תאוצה, מתן נשאר מאחור ואני פשוט עף במדרון. השיפוע נהיה תלול מרגע לרגע ואני תופס עוד ועוד מהירות.

פתאום הגלשן סוטה שמאלה. אין לי מושג איך לתקן את הסטיה ושניה אח"כ אני עף באויר ומתגלגל 20 מ' למטה. אני מתמלא בעפר אבל לא אכפת לי, העיקר לנצח. אני מביט למעלה ורואה את הגלשן מעלי. מעליו ממש רחוק נמצא מתן (מסתבר שגם הוא עף). אני זוחל בשיפוע התלול ומגיע אל הגלשן, עולה עליו וממשיך לרדת למטה. מנצח.

היה סוף הדרך! אחלה טיול, יש תחושה שהירידה עברה מהר מדי.

החברה למטה צוחקים כשאני מגיע. הם ראו את ההתהפכות שלי מלמטה. כעבור כמה דקות המדריך מגיע, מוציא בירות קרות. יושבים שותים ויאללה, בחזרה למוטל בטנדר הפתוח.

בערב, עשינו סיבוב בעיר. היא שוקקת חיים. הרבה צעירים מבלים ומטיילים ברחובות. משום מה כשאנחנו חוזרים למוטל שנינו גמורים מעייפות, אז חתכנו לישון.

למחרת, יום שישי שזה היום, מתן נסע בחזרה לחוף פופויו כדי לגלוש. אני מחזיק לו אצבעות שיספיק לפני כניסת השבת.