Frank Guy Earl West
הפוסט הזה מוקדש לפרנק ווסט, אדם יקר לליבי.
את פרנק ווסט הכרתי בערב שישי אחד בהוסטל בכפר מקסים בשם סנטה-קרוז שנושק לאגם אטיטלן שבגואטמלה. הערב הזה היה קסום עבורי, מין מסיבת תחפושות מטורפת ללא גבולות שבה רקדנו והשתכרנו לתוך הלילה. בין כל אותם אורחי ועובדי המלון שהשתתפו במסיבה היו גם מספר מבוגרים אמריקאים הזויים וביניהם היה גם פרנק. פרנק משך מיד את תשומת ליבי בשל העובדה שהוא לבש ציציות מתחת לחולצה הצבעונית שלו. באותו הערב לא דיברנו אבל זכור לי שהכוסות שהחזקנו בידינו נקשו זו בזו מספר פעמים לא מועט בטרם פרשנו למיטותינו.
למחרת בערב לאחר שההוסטל התרוקן מהתפוסה המלאה שהיתה בו ליל אמש, פגשתי שוב את פרנק במסעדת ההוסטל ושוחחנו כשמוסיקה רגועה ברקע. כשפרנק שמע שאני מישראל הוא ממש התרגש. התעקש להזמין אותי למשקה, שאל על העיניניים בארץ ושוחח איתי רבות על ישראל.
מסתבר שהוא יהודי, חי ועבד במשך כל חייו בארצות הברית ועתה כשהוא מקבל כספים מהביטוח הלאומי האמריקאי הוא בחר להעתיק את חייו מהרעש וההמולה שבארצות הברית לשלווה והפשטות של גואטמלה. כאשר ראה את אגם אטיטילן שגדותיו מוקפות בהרי געש מחודדים וכפרים קטנים ושלווים, מיד ידע שכאן הוא רוצה לחיות. הוא סיפר לי שהוא מחפש לקנות כאן בית גדול עם עוד מספר חברים והם כרגע גרים בבית זמני עד שימצאו את מבוקשם, בית על גדת האגם.
כששוחחנו על עתידה הנראה-בעין של ישראל פרנק נראה מודאג. סיפרתי לו על השירות הצבאי ועל הלך הרוחות בישראל בנוגע לפלשתינאים, הסורים והאיראנים. סיפרתי לו שאני משרת במערך המילואים של צה"ל והוא התעקש לברך אותי. כך עמד לצדי אדם חייכן שעל פניו וזקנו האפור ניכרו השנים הרבות בחייו וההרפתקאות שצבר. פניו עטו מעטה של רצינות שהיה כה מוזר אחרי שעות שביליתי לצד פניו המחייכים. הוא הניח את ידו הכבדה על ראשי, עצם את עיניו וברך אותי בשצף של מלמולים שלא הבנתי. כשפתח את עיניו ראיתי שדמעות של התרגשות הציפו את עיניו. הוא ניגב את העינים עם שרוול של חולצתו הצבעונית והציציות שמתחת לחולצה בצבצו להן שוב.
לאחר עוד יום של שהייה בהוסטל המשכתי בטיול שלי, לא לפני שנפרדו זה מזה והחלפנו אימיילים. מסתבר שפרנק מצייר והבטחתי לשלוח לו מספר תמונות שצילמתי שמצאו חן בעיניו כדי שיוכל לצייר העתק שלהן.
עוד בהמשך הטיול וגם לאחר ששבתי לישראל שמרנו על קשר מדי פעם, התעניינו זה בשלומו של זה. המכתבים של פרנק תמיד היו מלווים בתחושה של אושר כנה. נראה היה שפרנק מצא את המקום המושלם עבורו כדי להזדקן בו ולהיות מאושר בין אנשים וסביבה שכה אהב.
במוצ"ש האחרון קיבלתי אימייל מאשתו של פרנק, בברלי. ניסיתי לתרגם אותו כאן:
שלום לכולם! לאלו מכם שלא יודעים, פרנק נפטר ביום רביעי בלילה. הוא צעד הביתה ממסיבת האומנות השבועית שהוא אירח בכפר הסמוך (צעידה שהוא עשה לפחות 100 פעמים) והחל להרגיש כאבים מאסיבים בלבו. מצבו הדרדר במשך שעתיים עד שהוא לבסוף קרס ונפטר. לא היו רופא או סירת חירום בסביבה, נסיונות ההחייאה לא היו אפקטיבים. אני מאמינה בכל ליבי שלא היה עוד מה לעשות כדי להציל אל חייו. כל תושבי הכפר שבו חיינו במשך שמונת החודשים האחרונים הופיעו פתאום. זה היה מחזה מדהים. הוא נקבר על ראש גבעה שממנה אפשר להשקיף על כל האגם. הוא היה אוהב את זה, הוא היה רוצה לצייר את הנוף הזה.
רציתי שכולכם תדעו עד כמה שהיתה לכם משמעות בחייו, ושהוא העריך את מערכות היחסים שלו עם כל מי שפגש. גם אלו מכם שלא פגשתי בעצמי, דעו לכם שפרנק היה שב הביתה ומספר לי על כל אחד מכם כך שאני מרגישה שאני מכירה כל אחד מכם באופן אישי.
אהבה ושלום לכולם
בברלי ווסט
