הבלוג של פול

אין שום סיכוי שהיפהפיה תעלה על זה...

משחק הפתקים – הוראות הפעלה להנאה מקסימלית:

שלב ראשון: הכנות כלליות:

1.  שתה בירה בבית בשביל להיכנס לאווירה.

2. תוודא שחברים שלך גם שתו בירה בבית. רצוי אפילו 2, אתה צריך אותם כמה שפחות חדים הערב.

3. צא לפאב כלשהו עם החברים. רצוי פאב עם ספות נוחות!

4. בדרך לפאב, עצור בפיצוציה וקנה בירה לדרך…

5. סיים את הבירה לפני שאתה מגיע לפאב (אתה הרי לא רוצה שהסלקטורית תראה שבאת עם בירה מהבית נכון?!)

6. אל תצא לפאב שמעסיק סלקטורית!

7. הגעת לפאב. מגיע לך להתפנק עם איזה בירה אחרי כל ההליכה הזו…

8. בקש מהמלצרית נייר.

9. תיזכר שאתה צריך עט.

10. תחזיר למלצרית את נייר הגלגול, תסביר לה שהתכוונת לסתם דף נייר.

11. בעצם תבקש אותו בחזרה, כנראה שתמצא לו שימוש מאוחר יותר.

12. תזמין עוד בירה.

13. אתה מרגיש קצת מסטול – יופי! זה סימן שאתה מוכן להסביר לחברים שלך את החוקים. עם קצת מזל הם מספיק שתויים בשביל לא להראות סימני התנגדות!

שלב שני: נו מתי מתחילים?!

1. תחלק את דף הנייר לפתקים קטנים.

2. בקש מכולם לרשום על פתק שם של מישהו מפורסם שכווווולם אבל כוווווולם מכירים!

3. אף אחד לא שמע על המתופף בלהקה של אח שלך אז קח פתק חדש…

4. ביבי נתניהו זה קל מדי אז קח פתק חדש…

5. הפתקים סוף סוף מוכנים בערמה, אבל כל החשיבה הזו די מעייפת, אולי הגיע הזמן לפנק את עצמך באיזו בירה?!

6. כל אחד מדביק פתק מהערמה על המצח. מה איך?!?!  …זה הזמן להיזכר בתקופה שלפני האימייל, כשהדואר היה נשלח באמצעות בולים… אין שום סיכוי שהפה שלך יבש אחרי 4 בירות אז קדימה, זה הזמן להתחיל ללקק…

7. בשלב הזה תמיד יהיה זוג שיתנשק כי משום מה יש משהו מדליק בללקק דפים שהמלצרית שלפה בזהירות מהפח. תתעלם מהם…

8. אל תדביק את נייר הגלגול, זה לא מצחיק ואתה תצטער על זה אח"כ כשלא יהיה לך…

9. כנראה שחשוך בפאב, זו הסיבה שכל החברים שלך נשענים קדימה ומנסים לקרוא את הפתקים שדבוקים למצח של מי שמולם.

10 לא! אי אפשר שהבחורות ידביקו את הפתקים על החזה! …מה קורה איתך?! תתעשת!

11. זה הזמן לבנות יתרון פסיכולוגי: "אין שום סיכוי שבעולם שאתה עולה על זה!" תגיד לחבר שלך ומיד תראה איך הוא מתבאס…

12. נו מתי מתחילים?!

שלב שלישי: מהלך המשחק!

1. כל אחד בתורו שואל את כולם שאלת "כן או לא" בנוגע לפתק שעל המצח שלו. אם התשובה היא "כן" אז יש לו עוד תור ואם התשובה היא "לא" אז כנראה שהגיע תורך!

2. שאל שאלה כלשהי, לא חשוב איזו, העיקר שהתשובה עליה היא "כן". יופי! זכית בתור נוסף, אתה כבר מוביל על כולם בשאלה!

3. השתדל לזכור את התשובות שקיבלת! במידה ואתה לא זוכר תאשים את הבירה!

4. באמת הגיע הזמן לעוד בירה…

5. וחוזר חלילה.

6. שוב הגיע תורך לשאול שאלה, נסה לסכם את מה שאתה כבר יודע על הדמות:

• זה גבר.
• הוא סקסי!
• הוא הופיע פעם בטלוויזיה.
• לא עוד.
• מודל להערצה!
• הגבר המושלם!
• גבר-גבר!
• לא… זה לא שאול מופז!
• הוא לא חי אבל גם לא מת.. (מה לעזאזל?!)
• הוא רוקד ושר.
• הא… זו בטח דמות!
• קשור לקומדיה.
• בתקופה שלפני ארץ נהדרת…
• קומדי סטור?!
• …
• עלית על זה:
• חם הבן של יפת!
• …
• "לא מפגר"
• … מי לעזאזל זה יכול להיות…

7. חברים שלך כבר מתים ללכת הביתה אז זה הזמן לניחוש אחרון: "ז'וז'ו חאלסטרה?!" "באמת אין סיכוי שהייתי עולה על זה!"

8. "עוד בירה, מישהו?"

9. לא משנה מה קורה, אל תספר למלצרית איך הדבקתם את הפתקים למצח…

טרנקילה

אתה יורד למטה לשבת במקום חדש שפתחו לא מזמן מתחת לבית שלך. מקום שמגיש קפה, פיצות ופסטות באווירת וינטאז'. אווירת וינטאז' זה אומר, כך הבנת שלמלצריות יש תסרוקות משונות ובתור גבר אתה מניח שהן לבושות יפה, כמו בחו"ל, אבל לא באמת מבין באופנה…

בכל מקרה, היה יום חם. עבדת כל היום בחוץ מתחת לשמש ובוא נגיד שלא באמת ישנת בלילה לפני כן. ואתה עייף, כל כך עייף שרק ירדת למטה לשתות אספרסו כפול בשביל להתעורר. ערב יום חמישי היום ואוטוטו אתה יוצא לפאב מאחורי הפינה ומתחיל את הרומן הקבוע של ימי חמישי עם סטלה או טובורג או כל אחרת שתוגש, העיקר שתהיה קרה… אבל בינתים אתה צריך מנת קפאין ,רצוי שתהיה כפולה ורצוי שיהיה לה טעם של קפה.

"אספרסו כפול וגלידה בבקשה" אתה אומר למלצרית עם התספורת הקצרה. האספרסו זה בשביל להתעורר, הגלידה בשביל להתקרר. האויר בתל אביב כמעט לא זז בחודש אוגוסט ובכל פעם שהמלצרית הדקיקה מפזזת בין השולחנות אתה מדמיין רוח ומקנא בבחורות שאף פעם לא חם להן.

המקום החדש היה מלא כשרק הגעת וגם אתה חיכית על ספסל ציבורי עד שהתפנה שולחן. כמצופה, מכונת הקפה פולטת אדים לאויר, המלצריות מגישות מנות ומפנות צלחות, ותוך כדי ההתנהלות הזו, כמעט מבלי שמישהו ישים לב מתיישבת מישהי לבדה בשולחן לידך. בחורה גבוהה ושחומה עם שיער ארוך, לבושה שמלה שחורה עם כתפיות דקות של קיץ. אתה אומנם גבר ולא מבין כלום באופנה אבל אי אפשר לפספס שמדובר בכתפיות של קיץ. אי אפשר לפספס גם שאף בן-זוג או חברה לא נראים באופק אבל לא נראה שאת השחומה זה מטריד כמו שזה מעסיק אותך.

בינתים הקפה והגלידה הגיעו. שלוק קטן מהקפה מזכיר לך כמה חם לך ואתה תוהה אם זה בכלל אפשרי לשתות אספרסו בחום הזה – מכניס כפית קטנה של גלידת וניל לפה בשביל האיזון, מתענג על המתיקות והקרירות שמתפשטת לך בפה. עוד שלוק קפה, עוד כפית גלידה וחוזר חלילה. המלצריות ממשיכות לפזז, על הספסל ברחוב התחלפו שתי בנות שנמצא להן שולחן בזוג חדש שגם הוא מחכה לשולחן פנוי. האויר עדיין לא זז.

השחומה נראית לך אדישה מדי. היא יושבת זקופה בכסא ומסתכלת קדימה מבלי למקד את מבטה על משהו ספציפי. לא נראה שהיא מחכה לקבל משהו שהזמינה או למישהו שיישב איתה. זה נראה לך קצת תמוה האופן שבו היא מרוכזת בכלום, אבל זאת בכל זאת מדובר בתל-אביב ואתה כבר ראית הכל.

או לפחות ככה חשבת.

בחור עם מצלמה מקצועית שהגיע משום מקום בזמן שאתה מלקק את הסוף של הגלידה מסתובב עכשיו סביב השחומה ומצלם אותה מכל זוית אפשרית. השחומה ממשיכה להיות אדישה לכל מה שקורה מסביב וזה נראה כמו עוד צילום של פרסומת/מיצג אומנותי למקום החדש או משהו כזה. כבר ראית אין-ספור כאלה ואתה לא רואה סיבה להמשיך להסתכל עליהם.

הגעת לסוף של הגלידה. אתה אוסף עם הכפית שאריות של גלידה מהדפנות לתחתית הגביע ומעמיס בתנועה מהירה חצי-כפית אחרונה ונוזלית של מה שהיתה לפני כמה דקות "גלידת וניל קרירה עם שבבי אספרסו". היתה, עד שהחום הכניע גם אותה. אתה שוב מקנא בבחורות שאף פעם לא חם להן.

השחומה ממשיכה לדגמן אדישות למצלמה בזמן שאתה מבקש בירה קרה מהמלצרית. בכל זאת מדובר בערב יום חמישי ויש לך רומן כאמור. הבירה מגיעה מהר, קרירה וכיפית ובזמן שאתה מושיט את ידך לעברה בשביל לקחת שלוק מצנן, אתה מביט בשחומה שמושיטה את ידיה לכתפיות הדקות של השמלה השחורה ומסלקת אותן הצידה.

בדרך כלל פעולה של לגימה מכוס של בירה בזמן שאתה מסתכל על בחורה היא לא מורכבת ולרוב אתה מצליח לבצע אותה בלי שתישפך לך בירה על המכנס, אבל הלגימה הזו שאתה לוקח עכשיו דורשת ריכוז מיוחד.

אתה מבחין בכתפיות הקיץ הדקות שמופשלות בגובה המותניים. מעליהן מתגלה חזה שחום שצבעו תואם באופן מלא לצבע פניה, והוא ניצב זקור מולך מתעלם מהחום ומכוח המשיכה.

זה החזה הכי יפה שראית בחיים שלך. אין לך ספק בכך. אתה יושב עכשיו בבית קפה באמצע תל אביב. אין לך ספק בכך. החברים הכי טובים שלך מהבית, אלה שגדלת איתם בחיים לא יאמינו לך. אין לך ספק בכך. אבל זה לא חשוב, אתה רואה מולך חזה וזה החזה הכי יפה שראית בחיים שלך.

בזמן שעוזרי הפקה, כך אתה מניח, שופכים קוביות סוכר ויין לבן על השחומה אתה מפסיק לנסות להבין מה קורה ולוגם שלוק מהבירה. הצלם ממשיך להסתובב ולצלם, השחומה חוזרת לדגמן אדישות חשופת חזה, והחום עושה את מה שהוא תמיד עושה.

חשבת שראית הכל, חשבת שתל-אביב פשוטה, רק לא הבנת באיזה מובן.

מדינת משטרה

כמו בכל יום כשאני מגיע הביתה עם הקטנוע אני מדלג על 3 רמזורים ובוחר בדרך מהירה יותר. הבעיה היחידה היא שהדרך הזו כוללת נסיעה באין-כניסה על המדרכה של חצי מהרחוב שלי…

על הנייר אני חוסך בין חצי דקה לדקה בכל יום  והרי ידוע שזמן שווה כסף. לכן, לפי חישוב שכר של 30 ש"ח לשעה ובניכוי קבלת דו"ח תנועה אחת לשנה זה יוצא רווח של 10 ש"ח בכל שנה… בימינו זה בקושי מספיק לטילון גדול, אבל מבחינתי זה בהחלט לא רע!

גם היום נסעתי מאותה הדרך, הגעתי לפניה "הבעייתית", זו שכשאני מגיע אליה אני מסתכל טוב-טוב שאין אף שוטר בסביבה לפני שאני לוקח בה ימינה על המדרכה. הפעם עמדה לפני בצומת סקודה לבנה. הסקודה התקדמה בצורה מהוססת לתוך הצומת ובשלב מסוים במקום לפנות שמאלה (כמו שאמורים לפנות בצומת הזו) פנתה באיטיות ימינה לתוך הרחוב ונגד כיוון התנועה.

צפצפתי מספר פעמים כדי להסב את תשומת לבו של הנהג ואחרי שהרכב המשיך בנסיעה איטית הרמתי ידיים (לא לדאוג אמא, התכוונתי בצורה מטאפורית! הידיים נשארו על הכידון לאורך כל הסיפור), עליתי על המדרכה ופניתי ימינה.

הסקודה שהתקדמה כ-20 מטרים עצרה בינתיים ובעודי נוסע על המדרכה ראיתי בזווית העין שהנהג לבוש מדי-משטרה. הבנתי שנפלתי על ניידת סמויה וכבר חשבתי לעצמי שהנה אני אוטוטו מקבל דו"ח ושהלך הטילון. בהחלטה של רגע החלטתי לבדוק את כישורי המשחק שלי, הרמתי את הפלסטיק של הקסדה ופניתי את השוטר:

"אדוני, אתה נוסע באין כניסה!" … "הא… אתה שוטר?!" …"הייתי חייב להזהיר אותך, חשבתי שאתה נוסע באין-כניסה!"… צעקתי מבעד לקסדה תוך כדי שאני כבר מסובב את הקטנוע אחורה, מקווה שהשוטר בלע את את ההצגה המעולה שלי.

"תודה לך אדוני על תשומת הלב! הפגנת אזרחות למופת!" שמעתי את קולו של השוטר מאחורי הכתף והתחפפתי משם כמה שיותר מהר. עשיתי את הסיבוב הבלתי נמנע מסביב לשכונה וחניתי מתחת לבית.

"כמעט הלכו ה-10 שקלים של 2010" חשבתי לעצמי, נכנסתי לקיוסק וקניתי טילון…

"האוטו שרד, רוצה להגיד תודה..."

קרה ב- 2.6.2010:

יום שלישי בערב, בדיוק חוזר מהעבודה. קושר את הקטנוע ורואה מישהי מחנה את הרכב בצד ימין. מסביר לה למה לא כדאי לה לעמוד בצד ימין של הכביש, הצד שהאוטובוסים מלטפים והיא מודה לי ומעבירה את הרכב לצד השני…

–  –  –

למחרת, רביעי בבוקר, אני קם ב- 6:30 לעבודה ומוצא פתק על הקטנוע, בהתחלה חושב שהחברה מהאונ' מסתלבטים אבל אז אני קורא:

" האוטו שרד,

רוצה להגיד תודה…

אתה מוזמן להתקשר

054-0000000

ורד,

(הבחורה שחנתה בצד שמאל) "

–  –  –

פלא שאני קם לעבודה עם חיוך?!

אסאמאס

קרה לפני כחודשיים:

אתה פוגש בחורה ביום חמישי בערב בפאב שכונתי והיא כל כך מותק שאתה שוכח שאתה בכלל נמצא בפאב. מה זה שוכח?! רוצה לשכוח! מבחינתך אתם מטיילים עכשיו בחנות תכשיטים, מחפשים טבעת ראויה שתקיף את האצבע הדקיקה והמושלמת שלה.

הלחישות של החברים השיכורים שלך באוזן שהיא "ממש מותק" ו-"בחורה לחתונה" לא ממש תורמות לחיבור שלך למציאות, ואתה מוצא את עצמך חולם בהקיץ… עד שמוגש לך עוד צ'ייסר שמשיב את הראש שלך מחנות התכשיטים המוארת בחזרה לאפלוליות של הפאב.

למזלך היא עדיין יושבת לידך, מחייכת במתיקות. נותנת לך מבט של שותפה לסוד, כאילו שהיא חדרה לך לראש וראתה בעצמה את תעלולי הדימיון שלך.

היא באמת מותק! כל כך מותק עד שאתה באמת שואל את עצמך למה אתה מבזבז פה את הזמן במקום לצאת איתה החוצה ולעבור לגור בבית כפרי כזה, בדיוק כמו הבית על האריזה של קוטג' תנובה.

השיחה ביניכם ממשיכה לעטוף אתכם באינטימיות שברירית שמאפיינת פאבים המוניים, את הרעש שמסביב אתה מזמן כבר לא שומע. אתה מסתכל על כל תנועה מלכותית שלה ומתרכז רק בה, אוהב אותה עוד ועוד עם כל שניה שעוברת. הגעת לנקודה המושלמת לבקש את הטלפון שלה בדיוק לפני שתתחיל לדבר שטויות, ויוצא לך מהפה משפט חמוד כזה, קצת הססני כמו: "אני לא חושב שאני יכול לצאת מכאן בלי הטלפון שלך".

היא לא נראית מבולבלת המותק שלך. אתה יודע שהיא רגילה לשמוע משפטים חמודים כאלה אבל בכל זאת בזוית החיוך שלה אתה קולט קצת מבוכה. "זה קצת מורכב עכשיו… קצת בעייתי" היא משיבה והחיוך שלה ממשיך להמיס אותך בלי קשר רציונלי למילים שיצאו דרכו.

בהחלט לא ראית את זה בא. זה מקלקל את כל התוכניות שתכננת בשבילכם. אין לך מושג איך תסביר להורים ומה להגיד לכל המוזמנים ובכלל מה יהיה עם האולם והקייטרינג. מתשאול עדין אתה מבין שהיא נמצאת בתחילת קשר או שמא לקראת סופו של אחר. אתה מיד מעריך אותה על הכנות והנאמנות שלה.

"הכל זה טיימינג בחיים" מהדהד לך בראש המשפט הכל-כך נכון הזה, ואתה לא מבין איך זה תמיד קורה רק לך. אתה מרגיש שלוותר עכשיו זו תהיה טעות אבל גם לא מרגיש בנוח לתקוף את המלאך שיושב מולך בחיזורים אגרסיביים יותר.

"אז יש לי רעיון!" אתה אומר בטון מלא ביטחון, והיא מביטה בך במבט מופתע. "תני לי את המספר שלך ואני מבטיח שלא אתקשר…"

אתה מביט בה ונדמה לך שסימני שאלה מתחילים לבצבץ מהפנים היפות שלה. אתה ממשיך בשלך, "אני אשלח לך אסאמאס בכל יום שישי שבו יהיה כתוב : "אפשר להתקשר?". אם תכתבי לי שכן, אז אתקשר. אם תכתבי לי שעדיין לא, אחכה לשישי הבא…"

על מצחה מופיע התחלה של קמט של התלבטות וזה בדיוק הזמן להפעיל לחצים בדמות מבט מתחנחן. לשמחתך זה עובד והיא נותנת לך את המספר. אתה שומר אותה בנוקיה הישנה שלך תחת השם מורן אסאמאס. בתוכך מרגיש שעדיין לא הפסדת את זה.

יש קצת שקט ביניכם במשך כמה שניות. אתה מבין שאתם שותקים כי אתה פתאום כן מצליח לשמוע את המוסיקה שהדי-ג'יי מנגן, אבל זו לא שתיקה מעיקה אלא שתיקה נעימה. אתה מסתכל בשעון שבפלאפון ורואה שהשעה 00:05, כבר יום שישי. בלי להתבלבל אתה מקליד את הנוסח שסוכם ביניכם ושולח ל-"מורן אסאמאס".

האור בפלאפון שלה מהבהב ונדמה לך שגם שמעת צליל כזה שפלאפונים עושים כשמתקבלים בהם אסאמאסים. גם היא שמה לב להבהוב הזה שהפלאפון שלה עשה ומושיטה אליו את ידה. היא שוב מחייכת את החיוך המקסים שלה וזה ממלא אותך תקווה שגם היא ציפתה לקבל את האסאמאס הזה, לפחות כמו שאתה ציפית לשלוח אותו.

"אבל אמרת…" היא מתחילה להגיד ואתה קוטע אותה ואומר "כבר יום שישי עכשיו". היא בוחנת את השעה וצוחקת… מקלידה משהו בפלאפון שלה.

"ביפ-ביפ!!", כעת זה הפלאפון שלך שמצפצף. אתה שולח את ידך לעברו ומרגיש את הלב שלך דופק. שניכם מחייכים בעליצות ואתה מקווה שהיא לא מבחינה בחולצה הצמודה שלך שמתרוממת ויורדת לפי קצב הדפיקות.

"עדיין לא" אתה קורא את ההודעה, ושניכם מסתכלים זה על זו ומתפוצצים מצחוק….

–  –  –

כעבור שבוע:

שבוע שלם עובר בצפייה ליום שישי הבא וכשהוא מגיע לבסוף אתה מתעורר מוקדם, נניח ב-8:00 בבוקר. במשך כל שעות הבוקר האצבעות שלך מלטפות את המקשים של הפלאפון. כבר כתבת את צמד המילים שכבר שבוע אתה מחכה לכתוב בערך מיליון פעמים, בדיוק כמו מספר הפעמים שמחקת אותן מבלי לשלוח אותן. ההתרגשות שמלפני שבוע מציפה אותך מחדש ואתה מחכה לשעה המושלמת לשלוח את האסאמאס, לא רוצה חלילה להעיר אותה מוקדם מדי. לבסוף אתה מחליט שהגיע הרגע ושולח את האסאמאס.

חולפות מספר דקות מבלי שקיבלת ממנה תשובה ואתה חושש מהתגובה שתבוא. חושש יותר שמא לא תגיע בכלל תגובה. לבסוף היא מגיעה בדמות אסמאמס מתנצל, כזה שמסביר למה זה לא היה רעיון טוב כל כך מלכתחילה. כל הטוב שבה מציץ אפילו מהנוסח המדויק של האסאמאס שלה, נוסח עדין שמנסה למזער את הפגיעה בך, ואתה יודע שכעת גבר אחר נהנה ממנה. הקסם שעטף אתכם ביום שישי שעבר נגמר…

"הכל זה טיימינג בחיים" מהדהד לך בראש המשפט הכל-כך נכון הזה, ואתה לא מבין איך זה תמיד קורה רק לך.

–  –  –

כעבור חודשיים:

פגשת אותה אתמול בערב באותו הפאב בדיוק. עברו יותר מחודשיים מהפעם הראשונה שבה נפגשתם. היא מזהה אותך ברגע, אתה קצת פחות. לאחר שיחה בת שלושה משפטים אתה מעז לשאול אותה אם היא והבחור עדיין ביחד והיא משיבה לך שלא.

"אם היית מחליטה אחרת היינו יכולים להיות עכשיו בירח-הדבש שלנו בהוואי" אתה חושב לעצמך, אבל לא אומר לה כלום. ממשיך לחייך, מסיים את הבירה שלך ויוצא משם. גם המעגל הזה נסגר.

"שוחה כמו דג זהב אבל חולם להיות דולפין" (עמיחי רב)

פעם ראשונה בבריכה בקאנטרי של האוניברסיטה.

פטוש

החברה שם בחיל האוויר לא יודעים שכל הסיפור הזה של הטייס שנקרא בעגה החיל-האווירית "דתי-בלאי", התחיל רק בגלל פליטת פה אחת טיפשית שלו בכיתה ט'. הנושא של הגיוס לצבא עלה בשיחה באחד השיעורים, וכשהגיע תורו של פטוש להגיד לאן ירצה להתגייס הוא אמר בביטחון שהוא יהיה טייס. "מי שמע על טייס מיעבץ?!" צחקו החברה על השטות שפלט לאוויר, אך הוא, פטוש, בעקשנותו ובדבקות שמאפיינת אותו עד היום נדר אז נדר בליבו: "אני עוד אהיה טייס…"

חלפו מספר שנים, החברה התחילו לצאת לגיבושים ופטוש עבר צעד צעד את המבחנים בדרך אל הקורס הנכסף. הוא שמע שיהיה קשה, ושיהיה עליו לוותר על דברים נוספים שבהם חפץ, אך המטרה שעמדה ניצבת מול עיניו הייתה נעלה יותר וחשובה יותר עבורו.

ב-17 ביולי 2001 התייצב פטוש זקוף וגאה בבקו"ם, מחכה להתחיל את ההרפתקה שלימים אולי תהיה המשמעותית בחייו, וזו שתעצב את דמותו הרצינית שאנו מכירים היום. החברה דרך אגב, בדיוק באותו הרגע בו מדד פטוש את מדי הבז' החדשים, הורידו דרינקים ונישקו שוודיות באיוס היוונית. אבל הלוא כבר הזכרנו את המילה ויתורים עוד קודם.

עברו להן פתאום שנתיים די מהירות, לנו לחברה, מהצד. כנראה שככה עוברות שנתיים שמלוות בסודיות וחשאיות, במיעוט של סיפורים. בטח כשמסגרת הזמן שבה יכולנו להתראות הייתה במהלך השבתות המקוצרות הנוראיות כל-כך. אבל הזמן, בדיוק כמו שעושה זמן, המשיך לעשות את מה שהוא הכי טוב בו והמשיך להתקדם, עד שיום אחד קיבלנו לידינו הזמנות לטקס הסיום.

"טקס סיום?! כבר?!" שאלנו את עצמנו. כולנו ידענו על אותו תאריך שבו נכתבו בכל-כך הרבה יומנים "טקס סיום קורס טיס", אבל התאריך הזה היה דמיוני מדי, רחוק מדי, ואנו לא הרגשנו בו מתקרב ומתקרב. מבלי לעכל את גודל ההישג ומבלי להבין את ההתמדה והקשיים שעמדו לו בדרך, מצאנו את עצמנו עומדים לצד המשפחה האוהבת על הטריבונה ומברכים את הטייס הצעיר… וכמובן את אימא שלו שהביאה מפרומות לטקס.

השנים הבאות היו שנים של פריחה. ביחד ולחוד עברנו קורסים, הכשרות, אהבות ופרידות, שחרור, לימודים, טיול ארוך, טיול קצר. הייתה קוסטה-ריקה והייתה נעמונת אחת. היו דרגות חדשות וקבע וקוסקוס. טיולים בארץ ועל-האשים. הייתה הודו ופויקה וכמובן יש את תום. היה מעבר לחולון, הרפתקאות בתל- אביב, חברות חדשות וחברות ישנות. פרגולות וגלישה, כשהיה זמן בין שמירה לשמירה גם הייתה מכללה. הייתה פיאט שמתה וטויוטה מקרטעת. קיבוץ ודקים ובמבה-אוסם בטעם נוגט, סיום של תואר במקביל להתחלה. בתים מעץ, ימי שישי אצל זאביק. שאכטות ויין. סובארית בעלת חיי נצח ודובדבנים שעושים לראש להסתובב. תודה לאל שאין פסיכומטרי ותודה לאל שיש את יואב. והיו את כל הבחורות שהיו באות עם הטייס כמו בסיפורים. עוד מפרום שעושה נעים בבטן, ואבו-חסן על הבוקר כשבחוץ עוד קר. ים וגלים, תיירות על החוף. פאבים, שיעורים במשחק. ועוד ועוד…

והיה גם פטוש אחד שטעם כמו כל אחד מאיתנו מכל אלו, אך בכל זאת גם קם בכל בוקר בשעות לא שעות ותפס את הטיסה לבסיס. אותו פטוש בעל 1000 השמות והכינויים שטס מידי יום ביומו וראה את המדינה היפה שלנו ממבט הציפור. השקיף על הנגב והערבה, חתך את העמק ונסק לאורך הבקעה. ראה את ההרים ומדרונות השפלה, את מישור החוף האין סופי ושלושת הימים.

אז אני אומר לעצמי, תגיד יא פטוש, את המדינה שלנו אתה מכיר יופי-יופי מלמעלה, אבל לא הגיע הזמן ללכת קצת ברגל?!

באהבה

עמיחי

"תבוא לאסוף אותי ב- 23:00" היא אמרה, אז באתי.

ליאור אפל מטפל בשסתום

התמונה למעלה צולמה לאחר מבצע מיוחד שבו חדר כתבנו לתוך צוללת שעגנה בבסיס סודי של חיל הים. כתבנו פגש את ליאור אפל, אחד החיילים שמשרת בצוללת החדישה שסיפר לו על אופי השירות בה:

"לא היה קל להתרגל לשירות בתוך הצוללת" סיפר ליאור אפל. "היציאות לא משהו ובצוללת צפוף מאוד. אני זוכר שבתחילת השירות היה לי קשה במיוחד עם העובדה שאין בחורות בצוללת. היה לי מוזר להיות מוקף כל הזמן רק בבנים, צינורות, ושסתומים. אני זוכר ששנאתי את זה בהתחלה אבל לאחר תקופה פגשתי את תומר שהיה אחראי על תחזוק הצינורות שבצוללת. תומר לימד אותי איך לטפל בצינור וכיצד יש לתחזק שסתום במקרה שיש בכך צורך. היום אני בהחלט יכול להגיד לי שתומר הוריש לי את אהבתו לצינורות וכעת כשאנחנו באזרחות אנחנו עדיין נפגשים ומעלים זכרונות מהעבר.

בתמונה ניתן לראות את ליאור אפל מטפל בשסתום האהוב עליו.

הדר גן-אל המלכה של ברגר-קינג

הדר גן אל המלכה האמיתית של ברגר קינג נצפתה קונה שתי ארוחות במחיר אחת בסניף ברגר-קינג בקניון רמת-אביב. החברים שהיו בסביבה מספרים שהדר לא התפשרה על אוכל סיני או סנדוויץ בארומה וסחפה אחריה את כולם כדי לנצל את המבצע. אפילו העובדה שהספרייט אזל לא העיבה על השמחה.

בעקבות הפניות הרבות למערכת, הכתר שהדר נגעה בו בראשה יוצא למכירה פומבית ביום שלישי הבא מיד לאחר המבחן ביסודות. המחיר ההתחלתי הוא 10,000 ש"ח (מוצמדים למדד ידוע)